הסיפור מתמקד בתיאור רגש אנושי תהומי: רגש הנקמה. בנוסף לרגש הנקמה מתוארים רגשות נוספים, בעיקר רגש הכבוד העצמי שנפגע ורגש האהבה. שילובם של הרגשות אהבה, השפלה ונקמה הוא עיקרו של הסיפור.
רגשות אלו באים לידי ביטוי על רקע שיבה, המתרחשת לאחר עשרים שנה ומתברר שהיא "שיבה מאוחרת".
מהותו הטראגית של הגיבור ומהותה הטראגית של הסיטואציה נחשפים על רקע נושאים אוניברסליים שהמימד האנושי שבהם הוא העיקר.
הכפר המצרי ודמויותיו אינם אלא רקע לחשיפתם של יצרים אנושיים ולתיאור האדם בהתמודדותו עם האויב הקשה מכל – עם עצמו.
כסיפור קצר מתאפיינת היצירה בצמצום התיאור, ובנושא מרכזי אחד. הצמצום מתבטא גם בדמות מרכזית אחת, בעלילה המובילה אל נקודת שיא ובצמצום בזמן ובמקום.
נושא מרכזי אחד: רגש הנקמה הוא הנושא המרכזי ביצירה. הנקמה נובעת מרגש כבוד שחולל. עם יציאתו של הגיבור להגשמת מטרתו, מדריכים אותו רגש הנקמה והסבלנות. לבסוף נותר רגש הנקמה בלבד – כרגש מרכזי ובלעדי המאפיין את הגיבור ומשפיע על מהלך חייו.
דמות מרכזית אחת: העלילה מתרכזת בדמות הראשית – תחילה מתואר הגיבור עם חבורת עוזריו, אולם עם התפתחות העלילה הוא מתואר כדמות בודדת.
צמצום במקום: היקף מקום התרחשות העלילה הולך ומצטמצם : בתחילה מתוארת הדרך לשכונה, לאחר מכן השכונה, ולבסוף, חנותה של האשה בלבד.
צמצום בזמן: גם היקף הזמן הולך ומצטמצם : לאחר ציפייה של עשרים שנה מתרחשת השיבה בשעות ספורות. רגעי השיא של השיבה מתפרסים על פני דקות מעטות בלבד.
מרכיבי היצירה: עלילה , דמות ורקע – הולכים ומצטמצמים כלפי נקודה אחת, שהיא למעשה "חלל ריק" – אותו רגש שנותר לאחר שרגש הנקמה לא מצא לו פורקן.
בפתיחה ליצירה מופיעים: הנושא המרכזי, הדמות המרכזית והמוטיבים העיקריים בסיפור.
המעשה העיקרי: המאבק להשגת היעד. הנושא המרכזי: הנקמה. הזמן: אחרי עשרים שנה. המוטיב המרכזי: צימאון לנקמה.
הנושאים המרכזיים
הנושאים המרכזיים ביצירה הם נושאים אוניברסליים שהמספר מעניק להם גוון תרבותי-לאומי ייחודי: רגש הנקמה ו"השיבה המאוחרת". רגש הנקמה הוא מטבעו של אדם. נקמת הדם נפוצה במנהגי הערבים (גם בתנ"ך מוכר מנהג נקמת דם). רגש הנקמה מקבל בסיפור ממדים עצומים: הוא משתלט על הגיבור כליל, ועם הכרת חוסר התכלית שבקיומו – נמצא הגיבור "בחלל ריק" איום. רגש הנקמה הוא חלק ממהותו הטראגית של הגיבור: הוא המניע למעשיו בעבר ובהווה, והוא המכוון את כל חייו. הנקמה המתוארת בסיפור נובעת מחילול כבודו של הגיבור. הגיבור חש כי לכבוד שחולל אין כפרה אלא בנקמה בלבד.
נושא "השיבה המאוחרת" הוא נושא מרכזי בספרות העולם, ומופיע פעמים רבות גם בספרות העברית. "השיבה המאוחרת" מתוארת בדרך כלל כשיבה שכשלונה נעוץ בעצם מהותה.
מוטיבים מרכזיים
שם הסיפור "אחרי עשרים שנה", מופיע כמוטיב מרכזי ביצירה, ומבטא את הנושא המרכזי – "השיבה המאוחרת". הביטוי "עשרים שנה" חוזר בוריאציות שונות ורבות, ומופיע בתדירות רבה ביצירה: "צמאון הנקמה, הסבלנות והציפיות במשך עשרים שנה", "צימאון של עשרים שנות גלות", "מטען של עשרים שנות זעם וטינה", "עשרים שנה שאבדו בגיהנום", "אחרי עשרים שנה" ועוד…
החזרה הרבה על הביטוי מדגישה את נושא "השיבה המאוחרת". נושא זה מודגש גם באמצעות מוטיב השיבה: "הישוב אליהם? מתי ולמה ישוב אליהם?", וכן "שיבה מאכזבת", או "מה בצע בשיבה בטרם יוחזר הכבוד האבוד".
השיבה מתוארת באמצעות מוטיב "הדרך". למוטיב זה מצטרפים לעתים ביטויים כמו "מעבר" , או "תהלוכה". הדרך מבטאת את השיבה. הביטוי "האנשים צעדו בדרך השוממה" רומז על משמעות סופה של הדרך, וכן הביטויים "הדרך הצרה", "הדרך הסתומה במעבר צר", והחזרה הרבה על הביטוי "המעבר הצר" (3 פעמים).
הדרך אל ההר הומרה, לאחר אובדן הסיבה לנקמה, ב"דרך השדות". המוטיב "בדרך השדות" מבטא את המשמעות הסמלית של המרת השאיפה אל הפסגה בדרך מישורית, ללא פסגה וללא מטרה, דרך המסמלת את "החלל הריק" שבנפש הגיבור. הביטוי "הדרך השוממה", המופיע בתחילת היצירה מקביל לביטוי "חלל ריק" המופיע בסופה ומרמז עליה. המשפט "מה איום החלל הריק" חוזר פעמים אחדות ומבטא את יאושו של הגיבור. יאוש זה בא לידי ביטוי גם במוטיב ה"אבק". גם בבראשית הסיפור מתואר "ענן אבק מחניק וחם", ענן אבק זה רומז לסיום הסיפור, כאשר מן השאיפה להחזרת הכבוד שנרמס באמצעות הנקמה, "לא נותר אלא האבק", ביטוי החוזר אף הוא ביצירה.
הנקמה והכבוד הם הרגשות המרכזיים המתוארים בסיפור. המלים "נקמה" ו"כבוד" מופיעות להחזרת "הכבוד האבוד". המוטיב הדומיננטי בסיומה של היצירה הוא המוות. מוטיב זה חוזר ומופיע בדברי הגיבור עם היוודע לו דבר מותו של להלובה: "להלובה מת?", "מדוע מת?", "הוא מת ואין כל טעם לנבור בקברים". תחושת המוות עוברת מהידיעה על מותו של להלובה לתחושה עצמית של הגיבור: "מבוכה קשה כמוות", "התקווה נקברה עמו", ועוד.
מבנה הסיפור
המבנה מעיד על אופיה הדרמטי של היצירה: פתיחה המציגה את הנושא המרכזי, את המוטיבים העיקריים ואת הדמות המרכזית, עלילה שהיא הדרך להגשמת היעד, נקודת שיא שהיא האכזבה, והמפנה – הקטסטרופה, המתבטאת ביאוש המוחלט.
תפיסת הזמן
המבנה מתאפיין בחמש מערכות המתבטאות בזמנים שונים: מערכה 1: מתרחשת בהווה. מערכה 2: מתייחסת לעשרים השנים שחלפו. מערכה 3: תיאור האירוע שחל לפני עשרים שנה. מערכה 4: מתרחשת בהווה ומהווה את נקודת השיא. מערכה 5: מתרחשת בהווה ומבטאת את הקטסטרופה.
אמצעי אפיון
אמצעי אפיון ישירים
הגדרה ישירה של המספר את הדמות הראשית נמסרת באמצעות שמות תואר שהוא מוסיף לדמות, כגון: "הגברתן", או "המפקד האימתן", אולם מכיוון שהמספר ממעט להתערב במהלך העלילה, מתוארת הדמות בעיקר באמצעות אמצעי אפיון עקיפים. באמצעות תיאור עולמה הפנימי.
אמצעי אפיון עקיפים
פעולות: פעולותיו של שרשארה מתוארות בשלושה זמנים: במועד החתונה– כאשר הוא סביל, מנסה להתגונן כנגד מעליביו ומשפילוי, עשרים שנה לאחר מכן – כאשר לכל הפעולות אין כל חשיבות אלא אם כן הן מקדמות אותו לקראת מטרתו היחידה – הנקמה. ובהווה– כאשר הוא חוזר לשכונה להגשים את מטרתו ולנקום. בראשית היצירה מתואר שרשארה באמצעות פעולות המבטאות ביטחון עצמי והוא צועד בראש המחנה, מנופף במקלו בבטחה. כאשר הוא מגיע לשכונה והעניינים משתבשים, הוא ממשיך לצעוד – אולם "בזהירות". כאשר נודע לו דבר מות יריבו, "הוא התנודד כאילו הונחתה עליו מהלומה כבדה". מרגע זה ואילך פעולותיו משתנות: הן מהוססות יותר, ומתבטאות בעיקר במבטי עיניו אולם לא בפעילות ממשית: "הביא אל אנשיו בכניעה ובהשפלה". מבטו קפוא, אין הוא מסיר מבטו מהאשה שאהב, וכאשר ניגש אליה – עיקר הקשר בינהם מתבטא במבטי עיניהם. הביטחון שהפגין שרשארה בתחילת היכרותנו עימו התחלף בהיסוס ובמבוכה.
דיבור: דיבורו של שרשארה מבטא את השפעת האירועים על מצבו הנפשי. בראשית דרכו אל הכפר נשמע דיבורו בוטח מאוד: "שרשארה הרעים בקולו בנימת פקודה חדה כפגיעת גרזן באבן". באירוע החתונה הוא "מירר בבכי מתוך כאב ועלבון והשפלה – אולם הדיבר ניתן מפיו". בשובו אל הכפר הוא צועק, אולם כאשר הוא שומע כי יריביו להלובה מת – פורצת זעקה מפיו. המלה היחידה "לא" שאותה הוא משמיע מבטאת את עוצמת האכזבה. הוא זועק אותה וחוזר עליה "בקול חזק ואיום מהראשון". מרגע זה ואילך משתנה דיבורו: כלפי מעבידו לשעבר הוא מגמגם, אל אנשיו הוא מדבר במבוכה, ובשיחתו עם האשה שאהב הוא מרבה לשתוק שתיקות ממושכת. ההיסוס מתבטא בדיבורו, ובפרידתו ממנה אין הוא מדבר אלא מביע את עצמו באמצעות לחצת ידה: "היסס קמעה במבוכה מענה ואחר לחץ את ידה והסתלק".
אמצעי אפיון מקבילים – תיאור נוף: תיאורי הנוף בסיפור מבטאים, פעמים רבות את המתחולל בנפשו של הגיבור הראשי. בתחילת הסיפור מתוארת "הדרך השוממה המוליכה אל ההר". תיאור זה מבטא את חייו של הגיבור שרשארה, שתמציתם: שממון ותקווה לנקמה. זוהי גם תמצית תולדות חייו במשך עשרים שנה מאז החתונה: "רחוק מקהיר ההומה, כשכל תקוותך בחיים: לנקום". הדרך השוממה המוליכה אל ההר, "הסתומה במעבר צר", מהווה גם רמז לדרך ללא מוצא אליה יגיע הגיבור בהמשך הסיפור. תאור השעות בהן מתרחשת העלילה, משעת צהריים שבה השמש יוקדת ועד שעת הערב, מועד שקיעתה של השמש – מבטא אף הוא את "השקיעה" בנפש הגיבור במהלך העלילה. השמש היוקדת והרוח השרבית שהלהיטה את הפנים, "מלאה את האוויר קדרות ואיבה" – מזג האוויר מבטא את הרגשתן של הדמויות. כאשר הגיבור תמה על היעדרות יריבו, עובר על פניו "ענן אבק מחניק וחם". מוטיב האבק והאוויר הולהט מתפתח בהמשך הסיפור: כאשר נודע לגיבור כי אין ביכלותו להגשים את מטרתו, נאמר עליו "הוא נושם בכבדות בגלל להט האוויר". וכאשר מסתבר כי השיבה היא "שיבה מאוחרת" נאמר על הגיבור "אבל לא נותר אלא אבק": החנק והאבק מבטאים את תחושת הגיבור – "מה איום החלל הריק".
עיצוב העולם הפנימי: על אף הצמצום בתיאור הסיפור הקצר, מרבה המספר לתאר את עולם רגשותיו של הגיבור הראשי. הרגשות המדריכים את עולמו הם אהבה, כבוד ונקמה, אולם רגש הנקמה משתלט על הרגשות האחרים. הנקם מתואר כ"צימאון", כהרגשה גופנית ממש. המלה "נקם" או "לנקום" חוזרת פעמים רבות, בצירופים שונים: צימאון הנקם, השאיפה לנקום, שעת הנקם. הנקמה נובעת מרגש הכבוד שחולל. התגובה על ההשפלה מתוארת בביטויים : " זעם, טינה וכאב" או "כאב ועלבון והשפלה". עם ההכרב בכישלון הנקמה ולאחר התגובה הראשונה של הזעקה וצעקת האימים מופיע הדכדוך. הרגשות המתלווים אליו הם כניעה, השפלה ומבוכה, רגשות אלה באים לידי ביטוי במשפט החוזר: "מה איום החלל הריק". העצב והתסכול קשים כמוות, ומטויב המוות חוזר ומופיע בסיום הסיפור ומבטא את יאושו של הגיבור. היאוש בא לידי ביטוי במשפטים כמו: "איני רוצה מאומה" וכן: "התקווה נקבעה עמו". תחושותיו של הגיבור באות לידי ביטוי באמצעות שימוש בחושים שונים, כמו תיאור השכונה באמצעות ריחה האופייני ותיאור תחושת הנקמה במילה "צימאון" (ביטוי בחוזר פעמים אחדות). תחושת השקיעה ביאושו ובדיכאון מתגברת במקביל לשקיעת השמש: הגיבור "חש שהוא שוקע במעמקי האדמה".
השתלטות רגשותיו הפנימיים של הגיבור על עולמו החיצוני מאפיינים אותו כדמות טראגית: תחושת ה"חטא" המלווה את הגיבור, שלא יכול היה להגן על כבודו, גורמת לו להסתגר מהחברה ולהתרכז בנקמה. הוא שבוי במעגל רגשותיו: "כל המעיינת התרכזו בכוננות לזינוק, וכל המחשבות חגו סביב הנקמה בלבד". הגיבור "נלכד" במעגל ללא מוצא ועם ההכרה בחוסר היכולת לבצע את הנקמה מתחילה שקיעתו, בתוך הרגשת אובדן ויאוש. המהות הטראגית בדמותו מתחזקת בעקבות "השיבה המאוחרת". המצב הטראגי טמון בעובדה כי אין לו כל רצון לשוב. מסתבר כי המטרה לא היתה השיבה אל האישה , אלא השיבה על מנת לנקום. עם אובדן המטרה, אבד גם טעם השיבה. "החלל הריק" שנוצר בעקבות אובדן המטרה, גורם לאובדן הטעם בחיים.
הגיבור בוחר במוות – אם כי אינו מבצע זאת בפועל. אולם, החזרה על המילה "מוות" פעמים רבות לקראת סיום הסיפור מצביעה על כך, והליכתו "לשדות" ללא כיוון ומטרה מבטאת את אובדן הדרך ואת היאוש המר כמוות.
כתיבת תגובה