אנטיגונה הוא מחזה יווני שנכתב במאה ה-5 לפני הספירה.
במחזה "אנטיגונה" מוצגים 3 קונפליקטים כאשר השיא של כל קונפליקט הוא שיא העלילה:
– חוק הרגש מול השכלתנות וההיגיון .
– חוק האלים מול חוק המדינה .
– הפרט והמשפחה מול הכלל וטובת המדינה.
הקונפליקט הראשון הוא בין אנטיגונה ואחותה, איסמנה. נושאו של קונפליקט זה הוא: הרגש מול ההיגיון. הבעיה המרכזית מתעוררת לאחר שקריאון הוציא את צו המלך שבו נאמר כי אחיה, פוליניקס, לא יזכה לקבורה הולמת. זהו המעשה המביש אשר ישפיע על הסבל המרכזי במחזה. אנטיגונה נסערת מהרעיון ולא מוכנה לקבל החלטה זו של קריאון, ולפיכך מחליטה לקבור את אחיה למרות חוק המלך. איסמנה מנסה לשכנע אותה לוותר על המעשה. איסמנה טוענת כי אם היא תפר את צו המלך, המלך יתנקם בהן, וידוע, שהעונש הוא עונש מוות.כמו כן איסמנה מציינת את המעמד שלהן כנשים ולכן אין להן די כוח פיזי ונפשי על מנת לפעול כנגד צו המלך. בנוסף, איסמנה מזכירה לאנטיגונה שמשפחתם עברה מספיק טרגדיות ואין צורך בסבל נוסף. איסמנה מייצגת השכל וההיגיון בכך שהיא מציגה בפני אנטיגונה את המציאות כפי שהיא.
אנטיגונה, לעומת אחותה איסמנה, טוענת כי כבוד המשפחה וכבוד המת קודמים לצו המלך. היא טוענת כי מצפונה מחייב אותה לדאוג לקבורה הראויה לאחיה. היא אינה מפחדת מעונש שיוטל עליה- גם לא מעונש מוות, הרי כל אדם בסופו של דבר גורלו הוא מוות ואם גורלה יוקדם על מנת להציל את כבוד המשפחה וכבוד אחיה היא מוכנה לשלם בחייה. אנטיגונה, בעמדתה, מייצגת את הרגש.
אנו רואים כי אנטיגונה היא אמיצה, עקשנית, נאמנה, פועלת לפי המצפון מאמינה בעצמה, מאמינה בגורל ומייצגת את הרגש. לעומת זאת איסמנה פוחדת מהתוצאות שיהיו כתוצאה מביצוע המעשה, היא מתגלית כחסרת אומץ ומייצגת את ההיגיון. איסמנה היא דמות משנית המחדדת את עיצוב דמותה של הגיבורה, אנטיגונה.
הקונפליקט השני הוא בין אנטיגונה לבין קריאון ונושאו הוא: חוק האלים מול חוק המלך. קונפליקט זה הוא המרכזי במחזה.
המעשה של אנטיגונה,קבירת גופתו של האח הבוגד פוליניקס, נחשף, וכשתוצאה מכך יש ויכוח מילולי בינה לבין קריאון.המקהלה, השומר ואיסמנה תומכים במעשה של אנטיגונה בצורה ישירה או במרומז.
בפני קריאון עומדת בעיה קשה, של כבוד המשפחה ושלמותה מול צו המלך ,שהוא החליט, ושלמות השלטון. קריאון פוחד כי מעמדו בקרב העם יתערער ולכן אינו מוכן לשמוע , לא לאנטיגונה ולא לרחשי לב העם (הנרמזים בדברי המקהלה) וגם לא לדברי השומר ולכן גורלה של אנטיגונה נחרץ במערכה זו למוות.
שתי הדמויות הן עקשניות ומייצגות דעות מנוגדות לחלוטין.
קריאון שואל את אנטיגונה האם היא מודה שהיא עשתה את המעשה, האם היא ידעה שהיא עוברת על החוק וכיצד היא מצדיקה את מעשיה.
אנטיגונה טוענת כי צו האלים קודם לצו המלך, מכיוון שהאלים נצחיים ואילו צו המלך משמעותי, אולי, רק בעולם הזה. בנוסף, לדעתה, המוות מצפה לכל אדם בסוף דרכו ולכן גם אם תמות טרם זמנה, היא תראה בכך יתרון מכיוון שתעזוב את מלכות הרשע. היא טוענת שחייבים לכבד את המת, ולבני האדם אין זכות להחליט את מי לקבור ואת מי לא, כי רק האלים יכולים להחליט בדינם של התמים.
הוויכוח בין אנטיגונה לבין קריאון עובר למישור האישי, כאשר אנטיגונה טוענת כי היא מייצגת את כל העם, שמפחד מהמלך ולכן אינו מביע את דעתו. היא טוענת שרק טיפש כמו קריאון יכול לחשוב שהיא טיפשה- היא מזלזלת ומתחצפת למלך.היא טוענת כי היא נוצרה די לאהוב ולא כדי לשנוא :"טבעי אינו לשנוא, נוצרתי לאהוב".
הקונפליקט השלישי הוא בין קריאון לבין היימון, בנו, ונושאו של קונפליקט זה הוא: הפרט והמשפחה מול הכלל וטובת המדינה.
לאחר שקריאון החליט על גזר דינה של אנטיגונה-גזר דין מוות- כתוצאה מכך שקברה את אחיה ,פוליניקס, למרות צו המלך שאסר על כך, נוצר וויכוח בין קריאון לבין היימון.
קריאון, בעל התפיסה השמרנית, טוען כי צו המלך קדוש וקיום הצו הוא ערך עליון.הוא טוען שאסור לוותר לאף אדם שהפר את צו המלך, גם לא לבני משפחה (הוא לא רוצה להראות כפחדן בפני העם וכמלך שעושה אפליות לטובת בני משפחתו). מבחינתו האדם צריך לשלוט על יצריו ועל רגשותיו, ונוסף ציין את עליונות הגבר על האישה ולכן לא מתקבל על הדעת שאישה תפעל נגד מילתו של מלך.
בנו של קריאון, היימון, מעוניין בהצלתה של אנטיגונה, ארוסתו ואהובת ליבו, וכמו כן הוא דואג לאביו ורוצה להציל אותו מטעות שתעלה לו בחייו. היימון,בעל התפיסה הליברלית, טוען כי שליט צריך להקשיב לעמו, דעתו של העם שונה מזו של המלך, העם רואה בצו המלך כעיוות הדין. הוא טוען כי אנטיגונה פעלה למען ערך בעל חשיבות רבה יותר מחשיבות השלטון . הוא אומנם מודה כי הוא צעיר,אך הוא זה שרואה את המציאות בניגוד לאביו. הוא מזהיר את אביו מפני חטא ההיבריס- לדעתו, קריאון צריך להיות יותר גמיש ביחס לדעת העם והוא צריך לדעת להתפשר. הוא מעביר לו מסר זה דרך 2 משלים- משל העץ ומשל הספינה. לאחר שעמדתו של קריאון אינה משתנה למרות הביקורת הקשה של בנו, היימון מאיים כי אם אנטיגונה תוצא להורג, הוא יתאבד. אך איומו עדיין לא משנה את עמדתו של אביו קריאון. היימון, גם הוא, דמות משנית שבאה להדגיש את הדמות הראשית, קריאון, ואת עמדתו האיתנה בצו המלך וחוסר פשרנותו, עקשנותו של קריאון לא לערב משפחה בחוק וסדר- צו המלך ניתן וצו המלך יקוים, הוא חל כולם בלי פשרות.
דרך הקונפליקטים המפורטים לעיל אנו, הקוראים, רואים את האישור המחודש של הערכים– הערך המחודש במחזה הוא הערך של ההומאניות נגד ערך הקיצוניות.
כתיבת תגובה