החקיקה במדינת ישראל: ביטוי למדינה יהודית
חוק השבות- 1950, כל יהודי יכול לעלות לא"י.
חוק האזרחות- 1952, כל יהודי שעלה לארץ יקבל אזרחות ישראלית.
חוק בי"ד רבניים- 1953, נותן לבי"ד הרבניים מונופול על דיני אישות (נישואין וגירושין).
חוק חינוך ממלכתי- 1953, החינוך במדינת ישראל יהיה מושתת על התרבות היהודית.
חוק עשיית דין בנאצים ובעוזריהם- 1950, מטרתו לאפשר להעמיד לדין פושעים נאצים נגד יהודים. חוק זה מאפשר גזר דין מוות (משפט אייכמן).
חוק שעות העבודה והמנוחה- 1951, תוקן ב- 1996, קובע שיום המנוחה הרשמי הוא השבת, ולאדם שאינו יהודי שישי אם הוא מוסלמי וראשון אם הוא נוצרי. משמעותו היא שאסור להעסיק אדם ביום מנוחתו מחוץ לרצונו. כמו כן אסור לכל בעלי העסקים והמפעלים לפתוח ביום זה.
חוק מעמד ההסתדרות הציונית העולמית (הסוכנות היהודית לא"י)- 1953, חוק זה הוא בגדר הסכם בין ממשלת ישראל לבין ההנהלה הציונית העולמית. החוק מגדיר את תפקידיה של ההנהלה הציונית (גיוס כספים, קליטת עליה וכו'), ואת שיתוף הפעולה בינה לבין ממשלת ישראל. הוא חל גם על הסוכנות היהודית.
חוק יום הזיכרון לשואה ולגבורה- 1959, חוק קובע שיום כ"ז בניסן יוקדש להתייחדות עם זכר השואל ועם זכר מעשי הגבורה והמרד בימים ההם.
חוק יסוד מקרקעי ישראל- 1960, מקרקעי ישראל הם אדמות הלאות הכוללים כ- 90% מקרקעות המדינה.החוק קובע שקרקעות אלה אינן ניתנות למכירה, אלא ניתנות לחכירה בלבד, רק ליהודים, כדי להבטיח את בעלות הקרקעות בידי רוב יהודי. חוק זה מסתמך על חוק הקק"ל, 1953.
חוק איסור גידול חזיר- ,1962 החוק אוסר על גידור חזירים בארץ, להוציא אזורים בהם מרוכזת אוכלוסייה לא יהודית ולא מוסלמית.
חוק רשות השידור- 1965, קובע את מטרות השידור הציבורי, ביניהן חיזוק הקשר בין אזרחי המדינה למורשתם היהודית.
חוק יסודות המשפט- 1980, החוק קובע שאם יש בעיה משפטית שאין לה מענה בחוקים הקיימים, יש להחליט לגביה ברוח עקרונות החירות, הצדק, היושר והשלום של מורשת ישראל.
חוק חג המצוות (איסור חמץ)- 1986, החוק אוסר על בעלי עסקים להציג חמץ בפומבי למכירה או לצריכה במשך כל ימי חג הפסח. החוק אינו חל בישובים בהם ישנו רוב לא יהודי. בנוסף אין החוק חל על יישוב שיתופי בו בתי העסק מיועדים לצרכי המקום בלבד.
הסדר הסטאטוס- קוו: ביטוי למדינה יהודית
סטאטוס קוו- מלטינית, מצב הדברים הקיים.
הסכם שהושג בין המפלגות הדתיות למפלגות הפועלים ערב הקמת המדינה, באשר לצביונה היהודי של המדינה ומעמדה של הדת היהודית במדינה. על פיו, מעמד הדת בדינה יוסדר על פי המתכונת שהייתה קיימת בא"י בתקופת המנדט.
הסטאטוס קוו מקיף 4 נושאים:
שמירת כשרות במוסדות ציבור (כמו משרדי ממשלה, צה"ל).
שמירת שבת במקומות ציבוריים (תחבורה ציבורית).
שמירת המעמד האוטונומי לחינוך הדתי.
מתן זכות בלעדית לבתי דין רבניים לעסוק בענייני נישואין וגירושין.
הסדר הסטאטוס קוו אינו הכרעת רוב בחקיקה, בו יש צד "מנצח" וצד "מפסיד". מצב כזה היה גורם לכך שהקבוצות היהודיות שהחוק היה סותר את דעותיהן, היו נפגעות ולא מרגישות שייכות למדינה. לכן חשיבותו של ההסדר הזה הוא שמירה על המצב הקיים והרצון לחיות יחד למרות חילוקי הדעות. הסדר הסטאטוס קוו הוא דינאמי, חלים בו שינויים בהתאם לשינויים החלים במדינה ובמפלגות השונות, כך שהוא למעשה מסגרת כוללת ויציבה בה מתחוללים שינויים בהתאם לתנאים המשתנים. חלק מהנושאים עליהם הוסכם בהסדר, קיבלו תוקף חוקי:
שמירת כשרות במוסדות ציבור- פקודת מאכל כשר בצה"ל (1948).
חוק בתי דין רבניים (נישואין וגירושין (1953)
אוטונומיה לחינוך הדתי- חוק חינוך ממלכתי (1953).
השבת- חוק שעות עבודה ומנוחה (1951).
כתיבת תגובה