פואימה – שיר עלילה, סוג ידוע בשירה האפית. בפואימה יש תערובת של יסודות שיריים, אבל בדרך כלל ישתלט אחד מהם ויקבע את אופיו כפואימה, עלילתית-סיפורית, לירית-רומאנטית, תאורית-פאנטאסטית, עלילתית-הירואית, דראמטית. עמדה אובייקטיבית של המשורר היא מסימני הפואימה.

נושאי הפואימה יכולים להיות פרקים מחיי גיבורים מיתולוגיים או היסטוריים, הפואימה כתובה בדרך כלל בטורים רחבים בבתים, המקצב יכול להיות אחיד או חפשי , החריזה יכולה להיות שיטתית, ויתכן שלא תהיה חריזה בכלל.

ביאליק שהה בקישינב חמישה שבועות, שבמהלכם כתב שש מחברות ובהן עדויות, צילומים ועדויות הסתה מוקדמת שהיו בעיתונות. אך הוא לא הוציא לאור את מסמך החקירה אלא פואמה, אשר בה שילב עדויות. תהליך הכתיבה ארך ארבעה חודשים ובסיומו נאלץ להיזהר מן הצנזורה הרוסית. על כן קרא לפואמה "משא נמירוב", על שם פוגרום שנערך 250 שנה קודם לכן.

כשהפואמה "בעיר ההריגה" פורסמה, השפעתה על צעירי הדור היתה גדולה. הדבר בא לידי ביטוי ב"פרעות הומל", שהתרחשו כמה חודשים לאחר קישינב. בפרעות אלו צעירי היהודים יצאו להגן על עמם. צעירים אלו עלו אחר כך לארץ ישראל וקיימו את הכתוב בין השורות של הפואמה "בעיר ההריגה".

 מבנה הפואמה וסגנונה:

                                    "קום לך אל עיר ההרגה ובאת אל החצרות,

                                    ובעיניך תראה ובידך תמשש על-הגדרות…"

הפואמה "בעיר ההריגה" מתחילה בציווי ומזכירה את הצו שקיבל אברהם אבינו: "קום לך לך אל ארצך…". זהו ציווי שאין עליו עוררין. הקול האלוהי מעביר את הדובר, והדובר מעביר אותנו, מאזור לאזור בעיר ההריגה, כדי להמחיש את גודלו של האסון.

הטכניקה מזכירה מצלמה, העוברת ממקום למקום ומתעדת אירועים. תחילה על פני הגדרות, האבנים, טיח הכתלים, מתרכזת בנוצות ספוגות הדם ומשם אל החוץ: עצי השיטה, הגל עליו נערפו יהודי וכלבו, ועליות הגגות, לאחר מכן יש ירידה על פנים הבית, אשר אין לו גג ומתרכזת בעיני המתים, כאשר ההתמקדות היא בעיניים המביטות מעלה. לאחר מכן אנו מובלים אל הרעפים והעכבישים, שהם השרידים היחידים לאשר ארע, ומן הגג החשוך אל החוץ המואר, כדי להמחיש את הארץ הנוהגת כמנהגה, ושוב, על דרך הניגוד, מן החוץ המואר אל המרתפים האפלים.

הדובר מעביר אותנו אל גינת הירק ואל האווירה, שם היא מתרכזת בגלגלים ("אופנים"), אשר ברזליהם הבולטים נראים כאצבעות שלוחות ספוגות דם. הוא אינו מדלג על בית-הקברות ותלי העפר הטריים, וסמוך לבית-הקברות ישנה התמקדות בשטח קטן מדושא, אשר נתלש ועף ברוח, כדי להמחיש בדרך הסמל את ארעיות קיומו של העם.

לאחר מכן בוחר המשורר להעביר את הצופה-קורא אל בית-הכנסת על קולותיו, קולות בכי וזעקה, הוא מכניס את הקורא אל בין המתפללים, כאילו היה אחד מהם, ואף מלווה את המתפללים לביתם כפופים, בושים, כשהם עולים על משכבם בחריקת עצמות.

עם בוקר מראה המשורר את המוני בני אדם, הנודדים בדרכים ומחזרים על הפתחים, פושטים ידיהם ועיניהם "עיני עבדים" והגיבורים זורקים להם מטבע בתחושה של "ברוך שפטרנו".

ביאליק תיעד את הדברים בבתי פואמה מזעזעת זו, התחושה המועברת לקורא היא של משא נבואי. הדובר הוא קול אלוהי הפונה אל משורר-נביא  ומשתמש בפאתוס ובלשון נשגבת, המתאימה לנבואה.

"בעיר ההריגה" היא פואמת זעם ותוכחה, הבאה מפיו של קול אלוהי מוכיח הפונה אל הנביא – הנשלח בגוף שני: "אתה", או בצורה אחרת: "בן אדם" – כשם שפונה האל אל יחזקאל הנביא. אך בניגוד לנביא, שהצטווה על ידי הקול האלוהי להגיע אל בקעה מלאות עצמות ולהתנבא על חזרת העצמות המתות לתחייה – הנביא-משורר נשלח על ידי הקול האלוהי לראות את העם בחולשתו, בתלישותו, בעליבותו – וגרוע מכל – את אלוהי העם בירידתו מנכסיו. הנביא-המשורר במקום להעיד  (כמו הנביא המקראי) על כוחו של אלוהים ועל עוצמת-ידו, יעיד כאן "כי מצאתני בקלוני ותראני ביום אידי". הוא ישמיע באוזני העם את דברי התנצלותו של אלוהים על אזלת-ידו להציל  את עמו: "סלחו לי, עלובי עולם, אלהיכם עני כמותכם…"

תיאור האל המאשים את עצמו בירידה מנכסיו, החש כאב וכלימה והמתוודה עליהם באוזני הנביא-המשורר, מאזן במקצת את הביקורת הקשה על בני-העם שנחבאו בבתי מחראות ובמכלאות חזירים, לא יצאו להגן על עצמם, ולאחר הזוועה – סחרו בצרותיהם בראש כל חוצות.

 תפקיד הטבע ביצירה:

פרעות קישינב התרחשו באפריל 1903, בעונת האביב, דווקא האביב היפה על פריחתו וריחותיו מהווה על דרך הניגוד הדגשה מזעזעת של האירועים, כי הטבע, המתנהג באדישות, הוא למעשה נציגו של אלוהים: "ולבלבו השטים לנגדך וזלפו באפך בשמים…".

המשורר חש "טינה" כלפי הטבע המתנהג כהרגלו ועל השמש "המבזבזת" קרניה על הארץ: "וקפצת משם ויצאת – והנה הארץ כמנהגה, והשמש כתמול שלשום תשחת זהרה ארצה…" אדישות הטבע מתבטאת גם באדישותו כלפי הדם המרווה את האדמה ונעלם אחרי הגשם הראשון: "ולא יצעק עוד הדם מן השפכים  והאשפתות… והכל יהיה כאין, והכל ישוב כלא היה…"

 הסמליות בטבע:

"אביב העמים", הוא מונח המתייחס לתקופה של ליברליות, אמנציפציה, זרמי מחשבה הומניטריים, סוציאליזם, סיסמאות של צדק, קידמה ואחווה בינלאומית. "אביב עמים" זה אכזב, כי הוא לא עמד במבחן בכל הקשור ליהודים, ובשעות מבחן אפילו הנאורים שבין נציגיו, כמו סופרים ואנשי רוח, לא עשו די או לא הגיבו כששמעו על אסון קישינב. אביב זה סחף גם יהודים טובים, שהתפתו לרעיונות הקידמה וראו עצמם חלק מהעם הרוסי: "ועל אפך ועל חמתך תביא קטרתך הזרה את עדנת האביב בלבבך – ולא תהי לך לזרא"

הבושם המשכר של רעיונות הקידמה פיתו יהודים רבים להאמין, שהאנטישמיות היא נחלת בורים ומעטים, והיהודי צריך לדעת שבושם זה הוא אשליה שהתנפצה בשעת מבחן: "ושבע קרנים מכל רסיס זכוכית תשמחנה לאידך". דווקא ב"אביב עמים" זה השוחט שחט ואין פוצה פה: "השמש זרחה השטה פרחה והשוחט שחט". גם אם מתעורר מצפונו של מישהו, הרי בהזדמנות הראשונה העולם יעבור לסדר-יומו הרגיל: "מחר ירד גשם וסחפו אל אחד נחלי הבתות – ולא יצעק עוד הדם…"

המשורר ועמו:

רבים התקשו לקבל את ההטחה הנוראה שמטיח המשורר בעמו ביצירה זו. יש לראות בהטחה זו, מעין אב אוהב המטיח בבנו דברים קשים הבאים מעמקי הלב ומתוך כאב. את מותם של היהודים רואה המשורר כמוות תפל. הוא מטיח את זעמו ביהודי המתחבא מאחורי הבית בראותו את אשתו, בתו, או אחותו נאנסות, ומתפלל כי הצרה לא תגיע אליו, ואח"כ רץ אל הרבי לשאול: "רבי! אשתי מה היא? מותרת או אסורה?". אלו הם "צאצאי המכבים", "ניני האריות", אשר נסו "מנוסת עכברים" ומתו "מות כלבים".

מצד אחד יש בשיר הטחה עד כדי שנאה, ומצד שני כאב גדול: "ונצבת כה עד-בוש והתיחדת עם-הצער / ומלאת בו את ללבך לכל ימי חייך". הכאב אל מול הרצח והבושה גדול: "ושכינה מה אומרת – היא תכבש בענן ראשה / ומעצר כאב וכלמה פורשת ובושה…". אין הוא יודע מה גדול יותר, הכאב או הכלימה. העם הוא חציר תלוש, לחציר אין תקווה, זוהי אומה שאבדה. הזעם כבד ומטרתו לעורר את העם. מבין השורות עולה זעקה לקום ולעשות מעשה. זו הטחה כנגד עם, אשר אפילו כעסו לא מניעו לעשות מעשה קיצוני, עם שה"חלודה על עצמיו והרקב בלבבו…".

לשיא ההשפלה מגיע העם בתמונה, שבה הוא מתואר כמי שמנצל את כאבו ואסונו כדי ל"שנורר" כסף מגבירים, התורמים לו מתוך רחמים ואומרים "ברוך שפטרנו". היהודי הנודד "מנצל" גם את מתיו כדי לקרוא ל"חסד לאומים", אך לא מוצא את הדרך הנכונה והיא דרך הציונות, אשר לא מובעת בפירוש ביצירה, אלא מובלעת (מטעמי צנזורה) : "ועתה מה-לך, בן אדם, קום ברח המדברה…"

יש ביחס המשורר לעמו שניות: מצד אחד אהבה וכאב ומהצד השני בוז עד כדי שנאה. יש להבדיל בין קידוש השם, לבין מות היהודים מות קלון כפי שמתואר בפואמה. זה מול זה עומדים הכאב והבושה, אבל גם הרחמים גדולים: "וגם אתה אל תנד להם, אל תזעזע חנם פצעיהם…". הטענה באה כנגד היהודי (שאינו מתעורר לעזור לעצמו) כדי שיטלטל עצמו אל "המדבר", כדי לחזק את ידיו הרפות ולדרבנו ליוזמה ("מדבר" – רמז לא"י).

 היחס לאלוהים:

בשיר "על השחיטה" מטיח ביאליק כלפי מעלה: "שמים בקשו רחמים עלי". גם בפואמה זו יש הטחה כלפי שמים, אלוהים הוא האחראי לטבח: "כי קרא ה' לאביב ולטבח גם יחד", ושתיקתו מקוממת: "ומי עוד כאלוהים בארץ אשר ישא זאת הדממה?"

לאורך הפואמה, קולו של אלוהים הוא הדובר (גם כשהוא מתייחס לעצמו בגוף שלישי – ניסוח זה מקובל בנבואות) והוא מטיח דבריו בעם: "ויגדלו כבודי בעולם ויקדשו שמי ברבים…". או אלוהים המבקש סליחה מעמו:  "סלחו לי, עלובי עולם, אלהיכם עני כמותכם…"

אלוהים משקף את מצבו של העם. והמסר: אלוהים עוזר למי שעוזר לעצמו ובמצב זה אלוהים כעם ירד מנכסיו. במקום אחר נימת העצבות הופכת לנימת כעס כלפי העם, המקבל על עצמו את הכאב והייסורים ואינו מגיע למצב של כעס, כי כעס מוביל למעשה, ואילו עצב – לחידלון: "ולמה זה יתחננו אלי? – דבר אליהם וירעמו!". הדובר שולל את הפאסיביות, הבכיינות, הפחדנות ומחייב הטחה כלפי שמים וכעס, שהם מסימני החיות ולא המוות.

ישות אחרת המוזכרת ביצירה היא השכינה – רוח אלוהים. שכינה זו, המזכירה את השכינה בשיר "לבדי", קרובה ברוחה לעם: "ושכינה מה אומרת – היא תכבש בענן ראשה / ומעצר כאב וכלמה פורשת ובושה…". ובמקום אחר: "ושכינה שחרה אחת, עיפת צער ויגעת כח…"

ניתן להבין את האלוהים המופיע ביצירה גם כסמל לקידמה: לפי אחד-העם, היהודים הסתגלו לחיי הגולה ואלוהיהם הוא אלוהי האמנציפציה, אלוהי הקידמה. אך אלוהים זה אינו האלוהים האמיתי, הוא תחליף. אלוהי הקידמה מקבל בשוויון נפש את הטבח והאביב והוא האחראי לרצח. אלוהים זה הוא המבקש סליחה מהעם כי הוא פשט רגל: "בואו וראו: ירדתי מנכסי!"

תקופה זו, שבה עבדו היהודים את אלוהי האמנציפציה, ההשכלה והקידמה, שללה מהם את כבודם הלאומי ואת האמונה בציונות. יש כאן עבדות רוחנית. יהודים אלו אינם מסוגלים להרים אגרוף כנגד אלוהים זה ולכן ידם מגששת באפילה ומחפשת משען שאינו קיים, ומסקנתם היחידה היא לפנות ל"שנוררות" ול"חסד לאומים", מכאן שהשוט של הנביא מופנה כנגד עבדי הגלות הללו ואלוהי הקידמה שבו הם דוגלים.

 אמצעים אמנותיים:

1.       אירוניה – היצירה גדושה אווירה ואמירות אירוניות, כמו: "וראית בעיניך איפה היו מתחבאים / אחיך בני עמך ובני בניהם של המכבים…"

2.       האנשה:

א. השכינה מקבלת תכונות אנוש: היא בוכה, עייפה, מתלבטת ולא מוצאת מנוח.

ב.  הפחד מואנש: "מגור, מגור מסביה… משוטט הוא באווירה, / שורה הוא על הכתלים ובוש בתוך הדממה".

ג. האנשת אלוהים: "אלוהים עני כמותכם",  ו"יורד מנכסיו".

ד.  האנשת השמש: השמש "תשחת זהרה ארצה".

3.       מטאפורה

א.  מטאפורת החציר: "חציר תלוש העם ואם יש לתלוש תקוה?"

ב. מטאפורת העצב הנפוץ והחרש הנשבר: העם הוא עצב נפוץ וחרש נשבר.

ג.  כוס היגונים כמטאפורה לסבל העם.

4.       דימויים: דימוי העם לפתילה עשנה ולסוס זקן: "ככה תעשן עוד הפתילה אחרי כלות שמנה,  /  כך ימשך סוס זקן אשר נשבר כחו".

5.       מוטיבים:

       מוטיב ההתאפקות: "ועצרתי את עיניך ולא תהיה דמעה", "והקשחתי את לבבך ולא תבוא

       אנחה", והתאפקת וחנקת בתוך גרונך את השאגה, ולמה תבך בן אדם… חרוך שיניים

       והמס!", ודמעתך אתה תיאצר דמעה בלי שפוכה. מכאן שהאיפוק חזק יותר מן הצעקה, כוחו

       גדול יותר.