בראשית פרק ט'

 לאחר שנח ובניו יצאו מן התיבה, ה' נותן מצוות אשר חלקן ניתנו גם לאדם הראשון וחלקן ניתנו רק לנח ולכל האנושות המתחדשת.

3 המצוות הראשונות משותפות לאדם ולנח. לגבי המצווה הראשונה "פרו ורבו" יש להדגיש כי זו המצווה שנחשבה לחשובה ביותר במזרח הקדום. האישה הוולדנית היא האישה האידיאלית כי בעזרת ילדיה היא חיזקה את מעמד המשפחה, החמולה, השבט והעם, ואילו באותם ימים האישה העקרה נחשבה לאישה מקוללת.

לגבי המצווה השנייה (מלאו את הארץ), גם האדם וגם נח הצטוו לא להתיישב במקום אחד, אלא להתפזר ולמלא את הארץ. בבראשית פרק יא' מסופר לנו על חטאה של האנושות אשר במקום להתפזר ריכזה את כוחה בבקעת שנער שבבבל, מתוך רצון לבנות מגדל שראשו יגיע לשערי האל. כתוצאה מחטאם, עונשם היה מידה כנגד מידה, ה' ירד מן השמיים ופיזר אותם לעמים שונים בעלי שפות שונות.

המצווה השלישית גם כן לכאורה משותפת לאדם הראשון, שניהם קיבלו את יכולת השליטה בבע"ח. ההבדל הוא בכך שהאדם בגן עדן חי בהרמוניה עם החיות, ואילו בעקבות הגירוש מגן עדן, הופרה הרמוניה זו וכעת האדם יצטרך להטיל פחד על החיות כדי לשלוט עליהן.

ישנן מספר מצוות שניתנו רק לנח, אבי האנושות המתחדשת, ואלו הן:

– המצווה הרביעית- היתר אכילת בשר. כידוע האדם הראשון היה צמחוני (א' 29). לאחר גירושו של האדם מגן עדן ה' מרשה לנח ולאנושות המתחדשת לאכול בשר מהסיבות הבאות: 1. לאחר שהאדם הראשון נענש בכך שהאדמה קוללה עבורו ובקושי רב תספק את מזונותיו, הוא מצא לעצמו אפיקים נוספים כדי להשביע את רעבונו. במסגרת מלחמת הקיום שלו, הוא נלחם בחיות ולמד ליהנות מאכילת בשר, כלומר- ה' נותן לנח ובניו רשות למציאות שכבר קיימת מזמן.
2. יש אומרים כי היות ונח הציל את בעלי-החיים הוא קיבל רשות לאכול את בשרם.
3. יש הטוענים כי ה' ראה את אלימותו הרבה של אדם, הבאה לידי ביטוי במעשי רצח רבים, וכדי שהוא יעדן את אלימותו, ה' הרשה לו לצוד בעלי-חיים ולאכול מבשרם.

כתוצאה ממצווה זו חז"ל  הוסיפו מצווה נוספת והיא איסור אכילת בשר מהבהמה בעודנה בחיים. הסיבה לכך היא שיש כאן עניין של צער בעלי חיים, שגם הם נבראו ע"י האל וזקוקים לרחמים.

– המצווה החמישית- איסור שתיית דם. כידוע בתרבויות עמי המזרח הקדום הרבו בשתיית דם משום שהאמינו כי בכך הם מאריכים את תוחלת החיים. ביהדות, הדם נחשב למקור החיים, "הדם הוא הנפש", ולכן מותר לאכול בשר, אך ללא הדם.
– המצווה השישית- איסור רצח ודין מוות לרוצח. חשוב לציין כי מצווה זו נאמרה בסגנון אומנותי מיוחד במינו: "שופך דם האדם באדם דמו יישפך". זוהי תקבולת כיאסטית מוצלבת.
– ע"פ התקבולת שלפנינו, המצווה באה להדגיש את העובדה שחיי האדם הם ערך עליון, ולכן רק מי שנותן חיים יכול ליטול אותם (ה'), או במקרים קיצוניים, רק בית דין שהוסמך לדון .

בדיני נפשות. מי שהורג אדם אחר, למעשה פוגע ביסוד האלוהי של אותו אדם, משום שהאדם נברא בצלם ה'.

 כריתת הברית  בין ה' ל"נפש כל בשר" ואות הברית

מדובר בברית לא שגרתית משום שזוהי ברית חד צדדית, שבה רק צד אחד מתחייב, וזהו האל. ההתחייבות שלו היא כלפי בני האדם וגם כלפי בע"ח. כדי לתת תוקף לברית, ה' נותן את אות הברית- הקשת בענן. חז"ל שאלו מדוע אות הברית היא דווקא הקשת בענן? הרמב"ן טוען כי הקשת ההפוכה באה לסמל עידן חדש במערכת היחסים שבין האל ל "נפש כל בשר". כידוע, הקשת והחיצים נחשבו לכלי מלחמה וגם האלים במיתוסים היו משתמשים בחץ וקשת כדי להעניש את בני האדם. ה' פורק את נשקו. בקטע זה יש מילה מנחה שהיא "ברית" ותפקידה להדגיש כי אם בני האדם ימשיכו לחטוא לאחר שיראו את הקשת בענן, הברית תמשיך להתקיים בזכות הבטחתו של ה' לבע"ח.

 סיפור שכרותו של נח והשלכותיו

בקטע שלפנינו מדובר על חולשתו של נוח, אבי האנושות המתחדשת. מעניינת התופעה שבה גם הצדיקים הגדולים שבתורה מתגלים כבעלי חולשות אנושיות. נוח נוטע כרם, שותה מפירותיו ומשתכר. כתוצאה ממצבו הוא מאבד שליטה על התנהגותו, מוריד את בגדיו ושוכב עירום בתוך אוהלו. בנו חם רואה את ערוות אביו ובמקום לנהוג במצוות כיבוד אביו ולכבותו, הוא קורא לשני אחיו, שם ויפת, שנמצאים מחוץ לאוהל, ואומר להם לבוא לראות את המחזה המביש. שני האחים לא משתפים פעולה עם חם ונוהגים במצוות כיבוד אב. הם נכנסים לאוהל כשפניהם אחורנית ומכסים את האב בשמלה ששימשה כשמיכה. פס' 24 מעורר שני קשיים:
1. כתוב "וייקץ נוח מיינו וידע את אשר עשה לו בנו הקטן", והרי חם לא היה בנו הקטן של נוח, אלא בנו האמצעי? והתשובה- אין הכוונה לכך כי חם היה בנו הקטן מבחינה ביולוגית, אלא שהוא קטן מבחינה ערכית ומוסרית, כלומר- השפל והבזוי שבבניו.
2. לא כתוב כי חם עשה בו כל מעשה, אלא רק ראה. חז"ל טוענים כי הגרסה הזו היא מעודנת יותר, לדעתם, חם ביצע באביו מעשה מגונה. מרחיקי הלכת אף חושבים כי חם סרס את אביו.

קושי נוסף העולה מן הקטע הוא מדוע נוח מקלל את כנען, בנו הרביעי של חם, ולא את החוטא עצמו, שהוא חם? לכך יש מספר תשובות:

1. לאחר שנוח ובניו, שם, חם ויפת, יצאו מהתיבה, הם בורכו ע"י האל, לכן אין זה אפשרי שאדם אשר בורך ע"י האל יקולל ע"י האדם.
2. אלה הסבורים כי חם ביצע מעשה מגונה באביו טוענים כי העונש לחם בא ע"פ העיקרון של מידה כנגד מידה. כשם שחם מנע מאביו להוליד בן רביעי, כך גם קולל בנו הרביעי של חם.
3. יש הטוענים שלפנינו סיפור אטיולוגי שבא להסביר את מעמדו הנחות של העם הכנעני, מדוע הוא למעשה גורש מא"י. הסיבה לכך היא- "מעשה אבות סימן לבנים". כשם שחם חטא בחטאים מיניים מוסריים, כך גם העם הכנעני שיצא מזרעו של חם חטאו בחטאים מיניים מוסריים, ולכן איבדו את זכותם לשבת על אדמתה הקדושה של א"י.

לאחר הקללה לכנען, נוח מברך את שני בניו- שם ויפת, אשר נהגו במצוות כיבוד אב. השאלה שנשאלת היא מדוע שם זוכה לברכה מועדפת על זו שניתנה ליפת? התשובה מצויה בפס' 23, שם כתוב- "ויקח שם ויפת את השמלה…", כלומר- אנו לומדים כי שם היה היוזם ויפת הצטרף אליו.

נוח מברך את שם שה' ישכון בקרבו, ואכן אנו יודעים כי אברהם אבינו הוא מצאצאי שם וממנו נולד העם הנבחר. כמו כן ה' מברך את שם בכך שכנען יהיה עבדו. הברכה ליפת אומרת כי ה' ירחיב את גבולותיו ליפת ומעצם העובדה שיפת הוא שכנו של שם גם הוא זוכה ליהנות באופן עקיף מברכתו של האל, ועוד- כנען יהיה גם עבדו. חשוב להדגיש כי המילה יפת פירושה בארמית הכתבה.