עקדת יצחק
הפרק שלפנינו הוא הניסיון ה-10 והאחרון שבו האל מנסה את אברהם. בפס' 1 ישנו קושי תיאולוגי, דתי-אמוני, והוא בכך שכתוב- "והה' ניסה את אברהם". הקושי הוא בכך שהאל הוא כל יכול ויודע הכל, אז מדוע הוא צריך להעמיד בניסיון כה אכזרי את אברהם לאחר שכבר עמד ב-9 ניסיונות קודמים, ובמיוחד, מדוע מצא לנכון לומר לו להקריב את בנו שנולד לו בגיל 100, ולומר לו את הדברים הכל-כך קשים? גם חז"ל ראו קושי זה ושאלו את עצמם למי בעצם נחוץ הניסיון? למנסה, למנוסה, או לחברה בה פועלים השניים?
א. הניסיון נחוץ למנסה, כלומר- לאל. בכך שה' מעמיד בניסיון את הצדיק אשר מלכתחילה יודע כי יעמוד בניסיון, הוא יכול לתגמל אותו לא רק על כוונותיו הטובות, אלא גם על מעשיו הטובים.
ב. הניסיון נחוץ למנוסה, כלומר- לאברהם. ה' נותן הזדמנות למנוסה להוציא ולהראות לכולם לא רק את כוונותיו הטובות, אלא גם את מעשיו הטובים.
ג. הניסיון נחוץ לחברה בה פועלים השניים, המנסה והמנוסה. החברה תראה לאילו שיאים של אמונה בן תמותה יכול להגיע, ממנו תלמד וכך תעשה. הניסיון הוא מבחינת סמל לחברה כולה.
נקודות הדמיון בין הניסיון הראשון לניסיון האחרון:
א. בשני הניסיונות האל פונה אל אברהם בצורה הדרגתית, מהקל אל הקשה, כדי להכינו למשימה הקשה מבחינה נפשית.
ב. בשני הניסיונות האל אומר לאברהם "לך לך", כלומר- אין מדובר בהליכה לצורך הנאה, אלא בהליכה למען מטרה מסוימת, ייעוד מסוים.
ג. בשני הניסיונות על אברהם ללכת ליעד בלתי ידוע לו, בניסיון הראשון "אל הארץ אשר אראך", ובניסיון האחרון "על אחד ההרים אשר אומר לך".
נקודות השוני בין הניסיון הראשון לניסיון האחרון:
א. בניסיון הראשון אברהם נדרש לוותר על עברו, ואילו בניסיון האחרון הוא נדרש לוותר על כל עתידו.
ב. בניסיון הראשון אברהם מבורך עוד בטרם עמד בניסיון, ואילו בניסיון האחרון הוא מבורך רק לאחר שעמד בניסיון.
ג. הניסיון הראשון נאמר ע"י האל בלשון ציווי, ואילו הניסיון האחרון נאמר בצורת בקשה ("קח נא").
אין ספק כי הניסיון האחרון הוא הקשה מכל הניסיונות.
האמצעים האומנותיים של סיפור עקדת יצחק:
כידוע, דרכו של המחבר המקראי לקצר בדבריו. המחבר אינו משתף אותנו בתכונותיו וברגשותיו של אברהם למשמע בקשתו הקשה של האל לעקוד (להקריב) את בנו. המחבר גם אינו מביא בפנינו תיאורי נוף בשעה שאברהם הולך עם בנו מבאר-שבע להר המוריה שבירושלים במשך 3 ימים. כמו כן הוא נמנע מלהביא בפנינו שיחות שהתנהלו בדרך בין האב לבנו. כל זאת משום שהוא מתמקד במסרים אותם הוא מעוניין להשמיע, אך הוא נותן לנו להבין מה הרגיש אברהם דרך מעשיו ודבריו כאשר הוא משתמש באמצעים אומנותיים שונים:
– בפס' 3 המחבר מתאר את פעולותיו הרבות של אברהם- "וישכם אברהם בבוקר ויחבוש את חמורו וייקח את שני נעריו איתו ואת יצחק בנו ויבקע עצי עולה ויקם וילך אל המקום אשר אמר לו ה'". יש הטוענים כי באמצעות רשימת הפעולות של אברהם, המחבר רוצה להדגיש את חריצותו וזריזותו של אברהם אשר מבצע את כל הפעולות בעצמו, למרות שהיו לו עבדים ושפחות שיכלו לעשות פעולות אלה במקומו. יש הטוענים כי אברהם עושה את הפעולות בעצמו כדי להסיח את דעתו מבקשתו הקשה של האל, אחרים טוענים כי מסדר הפעולות הלא הגיוני שמבצע אברהם (קודם מכין את החומר, יוצא לדרך, ורק אחר כך נזכר להכין את העצים) המחבר נותן לנו להבין כי אברהם היה נרגש ומבולבל.
– המילה "הנני" היא מילה מנחה, תפקידה להראות על סערת הנפשות שבה היה שרוי אברהם. כאשר האל פונה אליו אברהם אומר "הנני", כלומר- אנוכי מכון ומזומן לעשות את כל שתבקש ממני. גם כשבנו פונה אליו (פס' 7) אברהם אומר לו "הנני", כלומר- גם כלפי בנו הוא מוכן לעשות הכל. בפעם שלישית בעייתו של אברהם נפתרת בכך שכאשר מלאך ה' קורא לו מן השמיים, אברהם משיב לו "הנני" ואז המלאך מודיע לו שלא יפגע בנער משום שכבר עמד בניסיון והוכיח את אמונתו הבלתי מעורערת באל.
– המשפט "וילכו שניהם יחדיו". ביטוי זה מופיע פעמיים, בפס' 6 ובפס' 8. השאלה שנשאלת היא- מדוע המחבר, שנוהג לקצר בדבריו, חוזר על המשפט בסמיכות כה קרובה? והתשובה- בפס' 6 מדובר על הליכה פיזית של האב ובנו, ואילו בפס' 8 מדובר לא רק על הליכה פיזית, אלא גם על הליכה משותפת מבחינה נפשית של האב ובנו, לאחר שבפס' 7, לשאלת הבן, אברהם משיב כי ייתכן ויצחק הוא הקורבן עצמו, ובכל זאת יצחק ממשיך לצעוד עם אביו בידיעה שהוא הקורבן. בפס' 19 כתוב כך- "וישוב אברהם אל נעריו ויקומו וילכו יחדיו אל באר-שבע…" חשוב לשים לב כי הפעם אין אברהם ויצחק חוזרים יחדיו לבאר-שבע, אלא רק אברהם ונעריו. מכאן ניתן להבין כי לאחר סיפור העקידה חל סכסוך בין האב לבנו.
– שרשרת הפעלים המופיעה בפס' 9-10 היא אמצעי נוסף- "ויבן ויערוך וישם וישלח וייקח…" תפקידם של פעלים אלה הוא להראות את רצונו של אברהם להקריב את בנו בצורה מושלמת. אחרים טוענים כי ריבוי הפעולות בא להסיח את דעתו ולדחוק את הקץ מן המשימה הקשה, ואחרים טוענים כי יש כאן אלמנט של השהייה כדי להדגיש את הדרמה, האם אברהם יעמוד או לא יעמוד בניסיון?
– שני הנערים והחמור- תפקידם להבדיל בין חיי השגרה לבין חיי הרוח. מצד אחד, אם אברהם לא היה לוקח את הנערים והחמור, שרה הייתה חושדת ונכנסת לחרדות, כיוון שכל פעם שאברהם יצא עם בנו הוא היה מלווה בנעריו ובחמור. מצד שני, כאשר אברהם משאיר את שני נעריו עם החמור בתחתית ההר, הם נשארים שם לא רק מבחינה פיזית, אלא גם מבחינה רוחנית, וכשאברהם עולה לשיאו של הר המוריה הוא אינו עולה רק מבחינה פיזית, אלא גם עולה מבחינה רוחנית משום שבשיאו של הר המוריה היה מוכן להראות לאל כי למענו מוכן להקריב את בנו.
הסיפור שלפנינו הוא סיפור אטיולוגי שבא להסביר שתי תופעות: האחת- מדוע בית המקדש הוקם דווקא בהר המוריה, והשנייה- מדוע בישראל אין מקריבים קורבן אדם, אלא קורבן מבעלי החיים.
כתיבת תגובה