גבעולי אשתקד – ביאליק

 כותרת השיר "גבעולי אשתקד" עשויה לרמז לנו על תוכן השיר ועל משמעותו. "גבעולי אשתקד" הם הגבעולים של השנה הקודמת. המסקנה המתבקשת מכותרת מעין זו, שנושא השיר הוא גבעולי השנה הקודמת או מה שהם מייצגים.

"גבעולי אשתקד" מופיעים בפתיחת השיר ובסיומו.

בפתיחה: "עוד על קירות לבבך מתרפקים ותלוים גבעולים

                  של שושני אשתקד –"

ובסיום:  "…- והיו בלילה לבערה

                כל גבעולי אשתקד"

פתיחת השיר וסיומו מבהירים לנו, שגבעולי אשתקד הם גבעולים שנידונים בסוף השיר לבעירה. בראשית השיר הם עוד תלויים על לבבה של נמענת, שאת זהותה אין אנו יודעים, ובסוף השיר, בלילה הם נשרפים. הצצה אל הבית האחרון של השיר מבהירה לנו, שבת הגנן, הילדה התמה והיפה מבעירה את גבעולי אשתקד.

        –  הנמענת בשיר: השיר הוא פנייה של הדובר-השר אל נמענת, שזהותה אינה ידועה לקורא. פעמיים הוא מכנה אותה "חמדת נפשי!" (בתים א', ג'). כינוי זה מוכיח, שהנמענת יקרה לדובר-השר. ובכל זאת נשאלת השאלה, מהו יחסו של הדובר-השר אל הנמענת, ומהו מבקש לומר לה על גבעולי אשתקד, שבראשית השיר הם "עוד מתרפקים ותלויים" על לבבה ובסופו הם נידונים לבעירה.

 קריאה ראשונה – תוכן השיר

בית א' – האביב מרקד

הבית הראשון פותח בפנייה אל נמענת, שאינה ידועה לקורא, אך מוכרת לדובר השר:

"עוד על קירות לבבך מתרפקים ותלוים גבעולים  של שושני אשתקד – "

הדובר-השר מכיר את לבבה של הנמענת ומציין, שגבעולים של שושני אשתקד עוד מתרפקים ותלויים על קירות לבבה. זוהי תמונה המתארת את מה שבלבבה של הנמענת: גבעולים של שושנים מהשנה שעברה מסמלים בוודאי אהבה או רגשות חיוביים כשושנים. הפעלים "מתרפקים" ו"תלויים" מציינים רכות ותלות של אותן שושנים. כאילו אינן רוצות להינתק מלבבה של הנמענת (ואולי היא אינה רוצה להיפרד מהן), אך יש לשים לב, שלא השושנים תלויותאלא הגבעולים של השושנים. תמונה מוחשית של גבעולי אשתקד מעלה לעינינו תמונה עגומה של קמילת הפרחים, אך אין זו תמונה מוחשית, אלא מטאפורה. המטאפורה מרמזת שהרגשות של השנה הקודמת אמנם תלויים, מתרפקים, אך דינם כדין השושנים הנבולות.

הדובר-השר קורא לנמענת, חמדת נפשו, להתבונן באביב החדש המרקד בין ערוגות הגן ואילניו. נראה שזהו התחליף, שהוא מציע לה במקום הגבעולים של שושני אשתקד.

בבית א' קורא הדובר-השר לאהובתו להתבונן בערגות ובאילנות.

  בית ב' – תיאור הערוגות

 הדובר-השר מראה לחמדת נפשו את המעדר העובר ועודר את הערוגות:

"וכבר עובר המעדר, הנעץ ועפר בעפר"

הוא מבטיח לה, שעוד מעט ישגשגו פרחים חדשים בערוגות ואף יטפסו בסריגי הגדר. תמונה זו נראית תמונה אופטימית בקריאה הראשונה, נשמע כאן מעין עידוד של הדובר-השר, המבטיח לה ש"לא יעבור האביב" ופרחים חדשים, במקום אלו התלויים על קירות לבבה, יטפסו בסריגי הגדר.

  בית ג' – תיאור האילנות

לא רק המעדר כבר עודר, גם המזמרה כבר בפעילות:

"ומאילן לאילן כבר קופצה מזמרת הגנן ומקצצת בנטיעות"      

לסיום הבית השלישי, הוא שב לכינוי "חמדת נפשי" ומסביר לה, ש"הנובלות ילחכו עפר" והבריאות יחיו וישגשגו.

בית ד' – שגשוג הפרדס

הבית הרביעי מתאר את שגשוג האביב

    "השומעת את ריח שרביטים חדשים וירקים בא עם ריח הנטף"

שמיעת הריח היא כמובן בלתי אפשרית, אך היא יוצרת סיסנתיזיה (תמונה מטאפורית המשלבת חושים שונים). באמצעות הסינסתיזיה מגביר הדובר-השר את רושמו של האביב, שמביא עימו

ריחות חדשים ומראות מלבלבים. בבית זה מבהיר הדובר-השר לנמענת:

"ככה ישגה הפרדס היונק ומיניק וחי

          בכל רבבות שבטיו.

שגשוג הפרדס מועצם באמצעות המלים – "רבבות שבטיו", עשרות אלפים של ענפים יוצרים את החיות של הפרדס "היונק ומיניק וחי". הפרדס הוא צומת חיים, הוא יונק והוא מיניק, ויכולתו לקחת ולתת היא שהופכת אותו למרכז החיים.

  בית ה' – בעירת גבעולי אשתקד

הבית החמישי מוקדש לגורלם של גבעולי אשתקד, אלו יובאו לפנות ערב ע"י בת הגנן היפה "והיו לבערה כל גבעולי אשתקד"

 סיכום קריאה ראשונה

השיר מראשיתו ועד סופו הוא פניית הדובר-השר לחמדת נפשו. הוא פותח בתיאור גבעולי אשתקד התלויים על לבבה ומסיים בגורלם הסופי – בעירה. הוא מתאר בפניה את האביב העומד בפתח, את הערוגות, את האילנות ואת הפרדס ומסביר לה את המציאות: "הנובלות ילחכו עפר/ ותחיינה הבריאות".

 קריאה שנייה – ארמזים

ארמז סיפרותי – התיחסות מילולית, מפורשת או משתמעת לאדם, למקום, לאירוע או ליצירה אחרת.

ארמז מיקראי – רמז לפסוק או ענין מקראי. להלן רשימה של ארמזים מיקראיים ותלמודיים המופיעים בשיר.

א.      בבית הראשון מראה הדובר-השר לחמדת נפשו את האביב המרקד. ברובד המוחשי מתגלה 

       תמונה של אביב חדש, עליז ומרקד, תמונה חיובית אליה מבקש הדובר-השר להפנות את 

       תשומת לב הנמענת.

         ברובד המשתמע עולה הארמז לשטן המרקד  "בשעה שאדם עומד לחטוא, (היינו לאכול  

       מן הפרי האסור) השטן מרקד לו עד שגומר העבודה (היינו השטן עומד עליו ומשכנעו 

       לאכול מעץ הדעת).- תמונה שלילית.

ב.      בבית השני המעדר העובר "הנעץ ועפר בעפר" הארמז כאן הוא לפסוק המופיע בספר שמואל

       "ושמעי הלך בצלע ההר לעומתו, הלוך ויקלל, ויסקל באבנים לעומתו, ועפר בעפר".

         שמעי בן גרא שותף למרד אבשלום באביו דוד, פעולת העיפור בעפר מציינת את המרד של

      דור הבנים בדור האבות. אין זה מרד על רקע אידאולוגי, זהו מרד מלווה מלחמה, מרד בו

       בן מנשל את אביו מכיסא המלכות בכוח – מרד של דור הבנים בדור האבות. –קונוטציה

       שלישית לפעילות המעדר.

ג.        בבית השלישי המזמרה מקצצת בנטיעות. המושג לקצץ בנטיעות" מבוסס על סיפור תלמודי

       אלגורי (מסכת חגיגה י"ד) בו מסופר על ארבעה שנכנסו לפרדס. אחד מהארבעה, אלישע בן 

       אבויה, קיצץ בנטיעות.

         הסיפור אלגורי, משום שפרד"ס הוא ראשי תיבות לפשט, רמז, דרש, סוד. והכניסה

      לפרדס משמעותה כניסה לעולם הפרשנות והקבלה של המקרא, והקיצוץ בנטיעות פירושו

      כפירה (חזרה בשאלה) בעיקרי האמונה. כשם שפעולת המעדר מעלה את רעיון המרד

      האלים, כך מעלה גם המזמרה את רעיון הכפירה באמונה.

           שני הבתים  (ב', ג') משדרים בעת ובעונה אחת מסרים הפוכים: מצד אחד הכנות חיוביות

           לקראת פריחת האביב, מצד אחר מרד כוחני ורעיוני בעולם העבר.

ד.      בבית הרביעי מופיעה תמונת הפרדס. תמונת הפרדס אינה יכולה להישאר בתודעתנו כתמונה

       מוחשית לאחר מושג ה"קיצוץ בנטיעות" המופיע בבית השלישי. משמעות התיאור המוחשי:

      "היונק ומיניק וחי" של הפרדס כצומת חיים בטבע, נטענת משמעות נוספת, הפרדס משמש 

      כצומת חיים תרבותי של עולם האמונה.

לסיכום: מערכת הארמזים משנה את המשמעות, שהתקבלה בקריאה הראשונה. הדובר-השר אינו מראה לחמדת נפשו את פריחת האביב, אלא מראה לה את תופעת השתלטות החדש על הישן. הוא מבהיר לה ש"הנובלות ילחכו עפר ותחיינה הבריאות". כלומר, הישן יובס והחדש יפרח.

 דו ערכיות (אמביוולנטיות)

מדוע בוחר הדובר-השר לשיר לחמדת נפשו שיר, שנראה כשיר טבע או כשיר אהבה, כשלמעשה הוא מעלה בפניה רעיונות פילוסופיים בדבר התחדשות העולם הרעיוני?

משום שבאמצעות תיאור הטבע הוא יכול להביע את דעתו החצויה . יחסו לשינויים מרחיקי הלכת הוא דו-ערכי.

דו ערכיות זו יכולה לבוא לידי ביטוי רק במסווה של תיאור הטבע. מצד אחד האביב כתופעת טבע הוא חיובי. הוא מרקד בערוגות הגן ואילניו, הוא עתיד לגרום לשגשוגם של פרחים חדשים, שיטפסו ויעלו בסריגי הגדר, הוא מביא עימו ריחות חדשים, ירוקים ונעימים. יש לקבל את האביב בשמחה ולהבין שגורל שושני אשתקד נחרץ לבעירה, את מקומן ימלאו הפרחים החדשים, כך גם גורל הישן להיעלם, וסוף החדש להתבסס ולתפוס את מקומו . זוהי תפיסה חיובית של החדש הדוחה את הישן, בדיוק כמו שבטבע האביב החדש בא במקום האביב הקודם.

 מצד אחד, משום שלא מדובר כאן בתופעת טבע, אלא ברעיונות חדשניים העומדים לנתץ את הרעיונות הישנים, צר לו לדובר-השר על עולם העבר ההולך ונעלם הארמזים לשטן, למרד בן באביו המלך, לכפירת אדם באמונתו, ממנה ינק הוא ודורות שקדמו לו, שזורים בשיר ומביעים את צערו של הדובר-השר על הפרידה מהעבר.

 הנמענת היא אמצעי אומנותי. הפנייה אליה היא בעצם דיבור של הדובר השר עם עצמו. הוא מנסה לשכנע את חמדת נפשו, אך למעשה הוא מבהיר לעצמו את המצב.

המצב חיובי מעצם תיאור האביב, מי שמבעירה את גבעולי אשתקד היא בת הגנן, ילדה תמה ויפה. אך יש בחיוב הזה גם שלילה, וגם כאב, אותם הוא מטמין באמצעות הארמזים.

השיר "גבעולי אשתקד" מזמן לנו דיון בנושא פילוסופי מוכר וידוע, הקשור לתהליך החיים. החיים בדרך כלל מזמינים לנו חידושים, ככל שאנו מתחדשים ומתקדמים אנו נוטים למחוק ולזנוח את הישן. החדש בדרך כלל מוצא חן בעינינו יותר מהישן, אבל מחיקת הישן כרוכה לעיתים בצער, שכן אל החדש מגיעים בזכות הישן, על בסיס העבר אפשר לבנות את ההווה ואת העתיד. אין קפיצות דרך בחיים אלא תהליכים, על כן, מתקשה הדובר-השר להיפרד מהישן.

 הניגודים בשיר

הרעיון המרכזי של השיר טמון במאבק של החדש בישן. מאבק זה מצוי ברובד המוחשי וברובד הסמוי של השיר. הדובר-השר מגלה יחס דו-ערכי להופעת החדש הכובש את מקומו של הישן. מערכת הניגודים, המצויה בתשתית השיר, תומכת ברעיון המרכזי של השיר.

הישן מול החדש מוצג בהדרגה. הניגודים אינם נחשפים מיד, אך הם מצויים לאורכו של השיר.

הבית הראשון מתחלק לשני חלקים – כל חלק מוקדש לאחד הצדדים: ישן מול חדש, גבעולים של שושני אשתקד מול האביב החדש המרקד. ההשוואה מרומזת תחילה וכמעט מוסתרת בגלל הגלישה מ"גבעולים" בסוף השורה הראשונה ל"של שושני אשתקד" בשורה השנייה, כך נוצרת השוואה ויזואלית בין שושני אשתקד לבין האביב החדש.

בקריאה הראשונה, נדמה שההשוואה היא על בסיס שווה, בין שושני אשתקד לבין האביב החדש, אך ההשוואה היא בין הגבעולים של שושני אשתקד לבין האביב החדש, ועל כן הם במצב נחות מהאביב, השושנים כבר נבלו, נשארו רק הגבעולים.

 על ההבדל בין גבעולי אשתקד לאביב החדש מרמזים הפעלים המתייחסים לכל אחד מהם. בעוד הפעלים המצטרפים לגבעולי אשתקד יורדים מלמעלה למטה ומשדרים פאסיביות: "מתרפקים ותלויים", הפועל שמתייחס לאביב הוא אקטיבי וכיוונו מלמטה למעלה "מרקד".

בהמשך השיר מתחזק ניגוד זה, כשהדובר-השר מבטיח לחמדת נפשו ש"לא יעבור אביב – ופרחים חדשים ישגשגו, אף יטפסו בסריגי הגדר" עתה מתעצם הניגוד, הכיוון "מלמטה למעלה" מודגש באמצעות המלה "יטפסו", וגם זמן העתיד של פועל זה עומד בניגוד לזמן ההווה של התרפקות הגבעולים התלויים, הפועל "יטפסו" עומד גם בניגוד לזמן העבר המשתמע מהמלה "אשתקד".

הניגוד אינו רק בין כיווני הפעלים וזמניהם, אלא גם בין מקומות ההתרחשות. הגבעולים תלויים על קירות הלב, ואילו הפרחים "יטפסו בסריגי הגדר". פנים וחוץ הם שני ניגודים המלווים את הניגוד המרכזי – ישן וחדש. הישן שייך לתחום הלב, הוא מתרפק ותלוי, החדש מרקד בחוץ, מטפס על גדר, כאילו רומז על רצונו לפרוץ את הגדר ולצאת למרחבים. אל המרחבים הוא יצא בהדרגה בבתים הבאים, אל האילנות (בית ג') ואל הפרדס (בית ד').

הבית החמישי מציג ניגוד נוסף. בת הגנן התמה והיפה המבעירה את גבעולי אשתקד, היא נציגת העולם החדש ועומדת בניגוד ל"חמדת הנפש", שמטפחת את מה שנותר משושני אשתקד בלבבה.

 סיכום

מערכת הניגודים בשיר מוצגת בהדרגה. הניגודים הם בין עבר להווה ובין הווה לעתיד. הם מובעים באמצעות פעלים המציינים כיוונים שונים, פעלים המביעים פאסיביות ואקטיביות, הם מובעים באמצעות מקומות התרחשות שונים, זירת הפעילות עוברת מהפנים אל החוץ ומן הנמענת "חמדת הנפש" אל בת-הגנן.

מערכת ניגודים זו תומכת בהבעת הרעיון המרכזי של השיר: חדש מול ישן, ועוזרת בעיצוב יחסו הכפול של הדובר-השר לתופעה.


תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *