דברים י"ח 15 – 22: חוק הנביא
בקטע זה מבטיח משה לעם ישראל כי ה' יקים לו נביאים מקרב העם. משה מזכיר לעם כי במעמד הר-סיני הם ביקשו ממנו לייצג אותם ולתווך בינם לבין האל, מפחד שהקרבה לאל תפגע בהם: "לא אוסיף לשמוע את קול ה' אלוהי, ואת האש הגדולה הזאת לא אראה עוד, ולא אמות". בקשת העם מתקבלת על-ידי ה'. על רקע מקרה זה מבטיח משה לעם כי ה' יקים להם נביאים, שתפקידם יהיה לתווך בינו לבין העם, וייתן את דבריו בפיהם. על-פי פס' 19 אדם שלא יישמע לדברי הנביא, הבאים מפי האל – ייענש.
פס' 20 עוסק בשני סוגי נביאים. האחד, נביא אשר מדבר בשם ה', אבל מביא בשמו של האל דברים ש-ה' לא מסר לו, והשני, נביא המדבר בשם אלוהים אחרים. דינו של נביא משני הסוגים הנ"ל הוא מוות. יש לשים לב לשני עניינים בפסוק זה: האחד, הצרוף "נביא שקר" איננו מופיע כלל בתנ"ך, והשני, התנ"ך מכיר לכאורה, לפחות בחוק זה, בקיומם של אלים אחרים! [אם אין אלים אחרים איך ניתן לדבר בשמם?]
למאזינים אין קושי לזהות נביא המדבר בשמם של אלהים אחרים. פס' 21 מתייחס לנביא המתיימר לדבר בשם ה', אך מדבר מליבו. כיצד יוכל המאזין לזהות נביא מסוג זה? במילים אחרות, כיצד יוכלו המאזינים לדברי נביא, המדבר בשם ה', לדעת האם הוא מביא מסר אלוהי? קנה המידה שמביא החוק כאן הוא אחד ויחיד: התגשמותה של אותה הנבואה. כלומר נביא שנבואתו מתקיימת, הוא נביא אמת ומדבר בשם ה', ואילו נביא שנבואתו איננה מתגשמת הוא נביא שקר, ואין לפחד מדבריו.
קשה לקבל כפשוטו את התפישה הזו של החוק. ראשית, מטבע הדברים נבואות ניתנות לזמן עתיד, והמאזינים ייאלצו להמתין, לעתים אפילו זמן רב, כדי לדעת האם דברי הנביא היו דברי אמת (חלק מהנבואות ניתנו ל"אחרית הימים"!). שנית, החוק כאן רואה בנביא מעין "מגיד עתידות", בעוד שמרבית הנביאים היו בעיקר מתקנים חברתיים, שהציגו לחברה את פגמיה ודרשו לתקנם. את זאת הם עשו בעיקר באמצעות נבואות תוכחה ואיומים בעונשים קשים. נבואות אלה היו נבואות מותנות, ולא היו אמורות להתקיים, אם העם יחזור בתשובה! (ראה יונה ד', ירמיהו כ"ו). במילים אחרות, הבעיה היא שנביא תוכחה מצליח בתפקידו דווקא כאשר נבואתו איננה מתקיימת! לעניין זה החוק בדברים לא נותן תשובה הולמת. מי שמנסה למצוא לכך פתרון הוא הנביא ירמיהו (פרק כ"ח).
כתיבת תגובה