האדונית והרוכל – ש"י עגנון

 הדמויות

1. אפיון הדמויות באמצעות פעולותיהן

א. הרוכל

אקטיביות ופסיביות משמשים בערבוביה בדמותו של הרוכל יוסף בסיפור "האדונית והרוכל", מאפיינים אותו יסודות של פעילות – הוא נדחף לעיתים לפעול ע"י כוח, שאין לו שליטה עליו.
כוח זה מופיע בסיפור ככמיהה ל"זר" וכרצון לחשוף את מהותו וסודותיו, יחד עם כניעה והתפרסות בפניו.
כאשר מגיע הרוכל לבית האדונית, הוא משכנע אותה לקנות ממנו סחורה, ולבסוף מוכר לה סכין.
בשלב זה הסוחר אקטיבי לחלוטין, אולם כאשר הוא עוזב את ביתה ומאבד את דרכו, הוא נדחף ע"י כוח בלתי נשלט וחוזר לאותו בית ממנו יצא: הלך לקראת האור והגיע אצל בית אחד.
לאחר שמקבל הרוכל רשות לשהות בביתה של האדונית, הוא מתגלה  שוב כדמות אקטיבית: אומנם היא יוזמת את בקשת תיקון הגג, אך הוא מתקן אותו, מבצע תיקונים נוספים, פותח בשיחה עימה, מחניף לה, מתפרס בפניה ולבסוף אף פותח בדברי אהבה.
הרוכל מתכנן את דרכו לליבה של האדונית בצורה הדרגתית, מחושבת ולמעשה הוא פעיל לחלוטין ומכוון את הקשר עם האדונית כרצונו.
בשהותו יחד עימה משמשת האדונית לפניו ומתקינה לו את סעודתו. לכאורה, הוא הפעיל – אך למעשה הוא "נכנע" להתנהגותה ולעולמה: אינו מקפיד על כשרות (אם צלתה לו בשר בחמאה לא משך ידו ממנה), הוא מאבד את ייחודיותו: פשט בגדי רוכל ולבש בגדי חירות והתחבר לאנשי המקום עד שהיה כאחד מהם.   אין הוא חש באירוניה שבמצבו, ב"עבודתו" כלפי האדונית: אף שהיא מכינה אותו לקראת סעודתה, הוא חש עצמו לובש בגדי חירות. לכאורה, הרוכל שולט על ההתרחשויות: אוכל ושותה, נהנה וישן על מיטה מוצעת ואינו חסר לכאורה ולא כלום. אך לכאורה בלבד: משום שבאמצעות סודה, שאינו מתגלה  נשארת האדונית אקטיבית ושולטת. הרוכל מנסה לחשוף את סודה. ככל שהוא משתדל יותר, כך הולכים יחסיהם ומתערערים. "כוח"  נסתר דוחף אותו לפעול בצורה, שגורמת לו "נזק" בלבד: לחתור שוב ושוב לגילוי סודה. כתוצאה מכך הולכת הזרות בינהם ומעמיקה, ועמה השנאה. "כוחה" של האדונית לגבי הרוכל הוא בסודה ובזרותה. אם תחשוף את סודה, היא מאבדת את כוחה, ולכן ביום שנחשף סודה, היא מנסה לבצע את זממה ולשחוט אותו. מרגע שחשפה האדונית את סודה, יודע הרוכל כי   הוא נתון בסכנה. בשלב זה מתחיל מאבק קריטי בין ידיעתו את הסכנה לבין אי יכולתו לבצע פעולה כלשהי כדי להימנע ממנה: איבריו התחילו דוממים, כאילו אבדו כוח שליטתם. כנגדם התחילו מחשבותיו הולכות ומתגברות. "כיוון שביקש לילך נתרשלו איבריו יותר… התחיל הרוכל חוזר ומהרהר , עלי להסתלק ולילך מכאן אם לא עכשיו הרי למחר בבוקר… הסכים בעל כורחו לעשות את הלילה בבית הזה"
לאחר החלום, כאשר הוא מרגיש שהסכנה גדולה מאוד, הוא מעביר את כל כלי מיטתו לחדר אחר, אולם אינו מסוגל לבצע את הפעולה העיקרית ההכרחית: עזיבת ביתה- בכל יום ביקש לעזוב , להניח את טובותיה.  עבר יום, יצא שבוע והוא עוד לא עזב את ביתה.
התפנית במעבר מפסיביות לאקטיביות מלאה חלה עם גבור הסכנה, כאשר את ה"כוח" לפעול יונק הרוכל יוסף מהדת: עלה בדעתו פתאום לקרות קריאת שמע. מאחר שפסל יראתם תלוי על הקיר עמד ויצא לקרוא שמע בחוץ. התפנית לכיוון הדת מעניקה לו את המודעות למצבו ואת הכוח לפעול: אבי שבשמים, צעק יוסף, כמה נתרחקתי. אם איני חוזר מיד הריני אבוד. מכאן והילך נעשה הרוכל דמות אקטיבית: הוא מודע לרגש האמיתי הפועם בתוכו – רגש השנאה: שיניו דבקו אלו באלו מתוך שנאה. הוא מסוגל לשלוט על רגשותיו ולפעול בצורה קרה והגיונית: הוציא את הסכין מידה והרים אותה מן הקרקע והשכיבה על מיטתו. כאשר הוא מטפל בה, הרכין עצמו כנגדה, ולא ברור אם מתוך רחמים עשה זאת – או שעדיין רגש הנחיתות שולט בו. האדונית אקטיבית אף ברגעים האחרונים: נזקפת בבת ראש ונעצה את שיניה בגרונו והתחילה נושכת ומוצצת… "פוי מה קר אתה, דמך לא דם, אלא מי קרח". הצלחתו של הרוכל לברוח משיניה של האדונית  היא תוצאה עקיפה של  האקטיביות: יציאתו מביתו לקרח שבחוץ, כיוון שלא יכול היה לקרוא את "שמע", היא שגרמה לאותו "קור" שהאדונית חשה בו. כאשר הוא "קר", אין לאדונית כבר רצון לשחוטו ולבולעו. מכאן ואילך היא גוססת, והרוכל מטפל בה. במותה אין הוא קוברה בגלל הקרח, אלא מטמין את נבלתה בארון ושב לנדוד ממקום למקום ולהכריז על סחורתו.

ב. האדונית

עד גסיסתה האדונית אקטיבית לחלוטין. היא שולטת במעשיה ומכוונת את פעולותיה. "פיטום" הרוכל מכוון (דמותה מעלה כאסוציאציה את דמותה של המכשפה מאגדות האחים גרים, המפטמת את הילד על מנת לאוכלו) . אין היא נכנעת באהבתה. היא מכינה סעודות לרוכל, על מנת לשוחטו ולאוכלו לאחר מכן.
אף שנראה כאילו הרוכל הצליח לשכנעה לקנות את הסכין – נראה כי היא מאומנת בשימוש בה.
היא המציעה לרוכל לשהות בביתה, היא המקרבת אותו אליה ע"י שינוי החדרים שבהם הוא לן, היא המציעה לו את מיטת בעליה, היא המגישה לו את ארוחותיו על מנת לפטמו, והיא המחליטה מתי להתחיל לחשוף את סודותיה.
היסודות המאפיינים אותה הם הפיתוי, התאווה והרצון להרוג. יש בה כוח מסתורי, שמושך את הרוכל אליה, ואין היא חושפת כוח זה אלא טיפין-טיפין. יש בה כוח מפתה ומסית: היא מעוררת ברוכל את התשוקה להתקרב אליה הן בגלל יופייה והן בגלל סודה, היא מעוררת בו את הרצון להתבטל בפניה, והיא מעוררת בו גם את תשוקתו ותאוותיו ומנצלת זאת על מנת להביא למותו. הרצון להרג הוא חלק ממהותה: הוא מתבטא בעיניה, בריח הנודף מפה ובשיניה הבוהקות שהיא נועצת בגרונו. לקראת סוף הסיפור עוברת האדונית הפחתה מאדם לחיה: עם שהיא מביטה בו פתחה את פיה עד שהבהיקו שיניה… ונעצה שיניה בגרונו… הריחו העופות בנבלה. באו וניקרו…
רמזים להקבלה בין האדונית לחיה מופיעים מתחילת הסיפור: האדונית מדמה עצמה לכלבה. "ועכשיו אני עצמי נושכת אותך ככלבה מטורפת"   – היא קוראת לרוכל פגר, כאילו היא חיב האוכלת פגרים, היא מדומה לערפד, המוצץ בשר אדם: "ונעצה את שיניה בגרונו והתחילה נושכת… הואיל והייתה למודה לאכול בשר בעליה  ששוחטם ואוכלתם ושותה את דמם"
 

2. אפיון הדמויות באמצעות שמן:

א. הרוכל יוסף – שמו של הרוכל מעלה כאסוציאציה את דמותו של יוסף המקראי. אסוציאציה זו מבטאת את נטייתו להתפתות לאשה הזרה – מצד אחד, ואת התגברות על יצרו בעקבות היאחזות באמונתו  – מצד שני. דמותו של יוסף המקראי מסמלת אף את נדודי בני ישראל ואת התקרבותם לגויים ולתרבותם.

ב. האדונית הילני – שמה של האדונית, הילני, מבטא את יופייה כאסוציאציה ליופיה של תרבות יוון (היליניזם) מצד אחד, ואת מהותה גורמת הרס וחורבן מצד שני. עפ"י המיתוס היווני חרבה טרויה כתוצאה מחטיפתה של הילני.

3. הקבלה ניגודית בין הדמויות – האדונית והרוכל

האדונית	הרוכל
הסתייגות מהזר	כמיהה לזר
אדונית , גאווה	כניעה והתרפסות
ייחודיות באמצעות הזרות	איבוד הייחודיות
פיתוי , תאווה	התעוררות רגש השנאה
רצון להרוג	ידיעת הסכנה ואי יכולת להימלט ממנה
קשר לדת	תפנית לכיוון הדת: מודעות למצב , כוח לפעול
מאדם לחיה	מודעות לרגש השנאה
גסיסה	שליטה במצב
מוות	התייחסות לגופה כאל נבלה
	המשך הנדודים