"האיש במלבן השמש" היא יצירה אשר במרכזה עומדים שני אנשים: אחד ממוצא פולני והשני ממוצא מרוקאי. ביצירה מסופר על מפגש מקרי של שני האנשים ברחוב צדדי, מוצל וצר, בגבעון באחד הרחובות בירושלים. לכאורה, שני הדמויות מנוגדות ושונות אחת מהשנייה, אך כאשר מתרחש המפגש המקרי הדמויות מתחבקות ונפתחות האחד כלפי השני. החיבוק שלהם מושך ומעניין ושני צלמים (צלם וצלמת) מתעדים ומנציחים את רגע החיבוק החם בין שני הדמויות – הפולני והמרוקאי.
היצירה "האיש במלבן השמש" מתמקדת במפגש המיוחד בין שני אנשים ממקורות שונים, פולני ומרוקאי, ברחוב צדדי בירושלים. המפגש הזה מדגים את הכוח של מפגשים אנושיים ואת היכולת לגשר על פערים תרבותיים ואתניים. החיבוק הסימבולי ביניהם מייצג את האחדות ואת הקשרים המתחברים בין אנשים, גם כאשר הם מגיעים מעולמות שונים לחלוטין.
ניתן להבחין בין שני סוגים של דמויות:
א. דמויות ראשיות – המספר (הפולני), הסנדלר (המרוקאי).
ב. דמויות משניות – הצלם, הצלמת.
תיאור הדמויות:
המספר: המספר ממוצא פולני, קירח, המספר הוא הגיבור ביצירה.
הסנדלר: הסנדלר ממוצא מרוקאי, בן שבעים ושמונה, קירח, שמו של הסנדלר הוא אורי.
הצלם: מתואר עם זנב סוס ארוך.
הצלמת: מתוארת קצוצת שיער.
ניתן להבין את המסר של היצירה בשני הקשרים:
1. ההקשר הישראלי-יהודי: מפגש בין שני יהודים שכל אחד עלה מארץ אחרת והם נפגשים כאן בארץ ישראל במגרש אחד ומאחד.
2. ההקשר האוניברסאלי: האדם באשר הוא יכול לתקשר עם האחר, ללא קשר למוצאו האתני, זה יכול להיות מפגש בין תרבויות, מפגש בין עמים, מפגש בין עדות או דתות, מפגש בין מינים, מפגש בין שונים, מפגש בין יריבים וכו'. המסר אם כן הוא בעצם קיום המפגש, בהידברות, בקיום התקשורת הבין אישית, מפגש ותקשורת יכולים להביא לשלום ולהתפייסות, לדו קיום, למשחק במגרש אחד, האדם נמשל לדלת שנפתחת בקלות.
תוכן היצירה:
המספר הפולני עצר מול האיש (הסנדלר המרוקאי) שישב על הספסל לבדו בתוך מלבן של שמש והצל שלו עצר עליו. האיש שישב על הספסל ביקש מהמספר לזוז, כאן המספר מספר לו שבפולין, ארץ המולדת שלו, היו יחסים טובים בין השכנים, בפולין הוא היה נכנס לביתו של שכן מבלי לדפוק בדלת, רק לוחץ על ידית הדלת ואז הוא בפנים. כששמע האיש הזר את הדברים הללו מפיו של המספר הם עורכים היכרות, נפתחים האחד כלפי השני ומתחבקים, האיש הזר משתף את המספר בשמו (אורי), בגילו (78), במוצאו (מרוקו),ובמקצועו (סנדלר). הסיטואציה הזאת נתפסת על ידי זוג צלמים צעיר – צלם וצלמת – שעברו במקום במקרה וצילמו את מה שקרה.
פרשנות לסיפור:
הסיפור מתאר סיטואציה מחיי היומיום שבה אדם נפגש עם אנשים שונים וחווה איתם חוויות שונות. בפתיחת הסיפור מודגש המשפט "יצאתי בבוקר לפגוש" באותיות גדולות, כבר מהמשפט הראשון אנחנו מבינים מהי מטרתו של המספר: לפגוש אנשים.
מטרה זו מתממשת במשפט השני "פגשתי איש בתוך מלבן של שמש, בגבעון, רחוב צדדי מוצל וצר בנחלאות". הפגישה של שני האנשים הינה פגישה מקרית משום שהאיש מבקש מהמספר לזוז, משום שהצל שלו עצר עליו והסתיר את החום של השמש.
דבריו של אורי מזכירים למספר את עיירת הולדתו ויחסיו עם שכנו, לכן הוא מספר לו שבפולין ,שררו יחסים טובים בין השכנים, היו נכנסים אחד לביתו של השני בלי לבקש רשות , הדלתות היו פתוחות. כאשר שמע אורי את דבריו של המספר "הדלת נפתחת", אורי יצא מתוך המלבן של השמש וחיבק אותו וסיפר לו קורות חייו, כלומר הוא יצא מהטריטוריה, מתוך הבועה הפרטית שלו שביקש בהתחלה שהמספר יתרחק ממנה.
אורי אפשר למספר להתקרב אליו, להכיר אותו ולשוחח איתו. תוך כדי שהם משוחחים הם מתחבקים ואורי מוכן להיות כמו אותו שכן שהיה בפולין, "אדם שהוא דלת, ושבלחיצה קלה נפתח".
המטאפורה "אדם שהוא דלת" מקבלת משמעות מיוחדת בסיפור שלפנינו, היא מבטאת תפיסה של הסרת מחסום הריחוק והניכור שבה האדם מוכן לפתוח לב לאחר היציאה מהשטח האישי שלו בתנאי שהאחר יענה להזמנה להפוך לדלת פתוחה הנפתחת בלחיצה קטנה.
הנס של שבירת מחסום הניכור והריחוק מתרחש בתוך מלבן של שמש, בגבעון, ברחוב צדדי מוצל וצר בנחלאות" עומד מול הארמז המקראי "שמש בגבעון דום" (יהושע י' 12) . גבעון הוא שם של עיר הנזכרת בספר יהושע, יהושע מבקש מאלוהים לעשות לו נס והשאיר את השמש עומדת בגבעון כדי לסייע לו במלחמה, הנס נעשה ויהושע מנצח במלחמה . בסיפור שלנו מופיע נס של יוסל בירשטיין שבו שני אנשים שונים ממוצאים שונים, מסירים את מחסום הזרות והניכור שמהווה נס אנושי, ההתקרבות המתרחשת משקפת תפיסה אנושית של סופר שאולי אינו מאמין בחסדי שמים ובהתערבות אלוהית העוצרת את השמש בגבעון אך מאמין בחסד האנושי.
הניגודים ביצירה:
| שמש (עגולה) | מלבן |
| פולין | מרוקו |
| צלמת | צלם |
| קצוצת שיער / עם זנב סוס ארוך | קירח |
הניגודים ביצירה משרתים את כוונת המספר.
המטאפורה של "מלבן השמש"
המטאפורה של מלבן השמש ממחישה את הרגעים המיוחדים בחיים, כאשר אנשים פוגשים זה את זה באור ובחום. במובן זה, השמש לא רק מסמלת חום אלא גם תקווה ואפשרות להתקרבות בין בני אדם. השמש יכולה להיות דימוי למציאות החברתית בישראל, שבה חוויות שונות של זהות וקיום מתערבבות. נושא המפגש הפולני-מרוקאי מציף את השאלות לגבי הזהות הישראלית המגוונת והחיים המשותפים במציאות של ריבוי תרבויות.
נוסף על כך, הסיפור מציב את השאלה האם ניתן לפרוץ את גבולות ההיכרות הראשונית, ולהעמיק את הקשרים האנושיים. כמו שהמספר משתף את הסנדלר בחוויותיו האישיות, כך גם כל אדם יכול לשתף את עולמו הפנימי. ההכנות לקשר הן חלק בלתי נפרד מהמפגש, ובזמן שהדמויות חושפות את עצמן, נוצר חיבור של הבנה, אמפתיה וקהילתיות.
המפגש המקרי שמהווה את ליבת הסיפור, ממחיש את הכוח של אירועים קטנים להוביל לשינוי משמעותי. המפגש הזה לא רק מסמל חיבור בין שני אנשים אלא גם מהווה סמל לתקווה של שיתוף פעולה והבנה בקרב תרבויות שונות. בכך, הוא מצביע על הפוטנציאל הגדול שגלום במפגשים יומיומיים, היכולים לשנות תפיסות ולהביא לתודעה משותפת. התופעה של מפגשים אנושיים אקראיים היא נדבך חשוב בהבנת איך אנו יכולים להיחשף לרעיונות חדשים ולפרספקטיבות שונות.
כמו כן, הדיאלוג בין הדמויות מצביע על החשיבות של שיח פתוח, שבו כל אחד יכול לחלוק את חוויותיו מבלי לפחד מהשפלה. השיחה הזו פותחת דלתות לרגש, חום ואנושיות, ושוב חוזרת לשאלה: האם הדלתות פתוחות או סגורות במפגשים הבין אישיים שלנו? היכולת לאפשר לאחר להיכנס אל החיים שלנו היא עקרון מרכזי בהבנת המסר של הסיפור, שמחבר בין אנשים בצורה עוצמתית.
בדרך זו, הסיפור "האיש במלבן השמש" משמש כקריאה לפעולה, להאמין בכוחם של מפגשים אנושיים. הוא מציע לנו לקחת את היומיום שלנו ולחפש את הקשרים שיכולים להיווצר בכל פינה. כל אדם הוא עולם בפני עצמו, ואם נקדיש את הזמן והמאמץ להכיר ולהבין את האחר, נוכל למצוא את השמש במלבן, ולא רק בתור סמל, אלא כמציאות של חום ואחווה.
כתיבת תגובה