האסיפה הכללית

אחד הגופים החשובים בחברה, מדובר במקום המפגש של בעלי המניות ושם באה לידי ביטוי הדמוקרטיה שיש בחברה. האסיפה הכללית מתכנסת לפחות פעם בשנה ובנוסף הדירקטוריון רשאי לכנס אסיפה מיוחדת כשהוא רואה לנכון (עסקה עם נושא משרה).

ישנה אפשרות שגם בעלי המניות עצמם יזמו אסיפה של בעלי המניות.

מה עושים  באסיפה הכללית:

– דיון על הדוחות הכספיים.

– שינוי תקנון החברה.

– קביעת סמכויות של גופים אחרים בחברה(כגון המנכ"ל, הדירקטוריון).

– בעלי המניות ממנים את הדירקטורים.

– הדירקטורים חייבים בדיווח שנתי לבעלי המניות על פעולות החברה ותוצאותיה העסקיות.

– בעלי המניות ממנים את הרו"ח המבקר, קובעים את תנאי העסקתו, ומחליטים על הפסקת עבודתו.

– מאשרים עסקאות מיוחדות עם בעלי עניין.

– אמורים להחליט על הגדלת הון המניות הרשום או גם הפחתה של הון המניות הרשום.

– החלטה על עניין מיזוג עם חברה אחרת. מיזוג: העברה של כלל הנכסים והחיובים של חברת יעד לחברה קולטת אשר כתוצאה ממנה מתחסלת חברת היעד. בהחלטה של מיזוג צריך אישור של האסיפות הכלליות של החברה הקולטת ושל חברת היעד.

– דיבידנד – האסיפה הכללית צריכה לאשר את חלוקת הכספים לדיבידנד לאחר שהדירקטוריון החליט עד איזה סכום ניתן לחלק. ההחלטה על חלוקה של דיבידנד מתקבלת בדירקטוריון. בעיקרון הולכים לפי התקנון, בד"כ האסיפה הכללית היא זאת שמצביעה האם לחלק או לא, ובמידה ומחליטים לחלק התקרה היא הסכום שהחליט הדירקטוריון.

יש חובה לערוך פרוטוקולים ויש לשמור עליהם למשך 7 שנים לפחות במשרדה הרשום של החברה.

נשאלת השאלה – האם יש חובת אמונים מסוימת גם על בעלי המניות כאשר הם מפעילים את הכוח שלהם? הרי יש להם אינטרסים אישיים וייתכן ניגוד עניינים בין האינטרס האישי שלהם ובין האינטרס של החברה.

יש הבדל בין בעל מניות לנושא משרה. נושא משרה "משחק" עם הכסף של אחרים ובעלי המניות בעצם עוסקים בכספים שהם עצמם השקיעו.

פס"ד בראון נגד בריטיש: היה רוב שהחזיק ב- 98% ומיעוט עם 2%. הרוב רצה להעביר החלטה שבעל מניה מחויב להעביר את מניותיו לפי דרישה בכתב של אנשים שמייצגים 90% מהמניות. המגמה הייתה להכריח את המיעוט למכור את ה- 2% שלהם לבעלי הרוב. הם פנו לבית המשפט להגנה. בית המשפט קבע שהשינוי היה למטרת נישול 2% מהמניות שלהם ולכן זו פעולה שנעשתה לא לטובת החברה אלא לטובתם של הרוב והוציאו צו מניעה לחברה להכניס את התיקון הזה לתקנון שלה.

פס"ד קרשאו: לאחד מבעל המניות היה אחוז מצומצם והיה פעיל בעסק שהתחרה בעסקי החברה. היה חשש שהאדם מנצל את מעמדו בחברה על מנת לרגל. החברה העבירה החלטה שנותנת סמכות לבעלי החברה לחייב בעל מניות שמתחרה עם עסקי החברה להעביר למנהלים את מניותיו בערכיו המלא. לא הייתה כוונה לגזול ממנו כסף אלא לתת לו שווי הוגן. הוא פנה לבית המשפט. ובית המשפט קבע שהשינוי בתקנון נעשה בתום לב ולטובת החברה וקבע שהיה אינטרס לגיטימי של החברה להיפטר מגורם מתחרה שידע את סודותיה.

פס"ד סטורי נגד החברה הירושלמית לאוטומובילים בע"מ: מישראל. בעל מניות מיעוט שהיה לו אינטרסים בחברה מתחרה אחרת, והוא ניצל את המידע שהיה לו והתקבל חשש משמעותי שהוא פוגע בחברה. גם כאן החברה שינתה את התקנון בצורה הנ"ל , בעל מניות המיעוט  פנה לבית המשפט אך בית המשפט  אישר את השינוי בתקנון כך שיקנו ממנו את המניות בשווי ההוגן, זו הגנה עצמית של החברה.

פס"ד גליקמן נגד ברקאי: חברת גליקמן ליבוא חומרי בניה ובמשך עשרות שנים ביססה את מעמדה. היא נוסדה על ידי לייב גליקמן, ולאחר מותו המניות עברו לבני המשפחה. מי שהחזיק את המניות היו הילדים שלו והחתנים שלו. התגבשו שתי קבוצות בחברה בין בעלי המניות: קבוצה שהחזיקה 76% מהמניות והקבוצה השנייה הייתה משפחת ברקאי (החתן של הבת של גליקמן) שהחזיקה ב- 24% מהמניות. במשך תקופה של 12 שנים הרוב דאג שרק אנשים מטעמו יתמנו כממלאי תפקידים בחברה שמשכו משכורות מכובדות, עמדות כוח שעזרו להם ליצור קשרים עסקיים. החברה במשך השנים לא חילקה דיבידנדים. משפחת ברקאי החזיקה מניות בחברה משגשגת אך הם לא ראו מכך כלום – הם לא קיבלו תפקידים ולא קיבלו דיבידנד. יום אחד התקבלה החלטה בחברה שהיא מבצעת הנפקה של הון מניות נוסף בגובה 40% (400,000 מניות) מההון המונפק, כאשר לכל בעל מניות יש זכות לרכוש לפי חלקו היחסי, שכל מניה תימכר ב- 1 ₪ ערך נקוב. בבית המשפט התברר שהשווי הפנקסני של החברה היה פי 16 מהערך הנקוב. משפחת ברקאי היו בדילמה – אם הם לא היו קונים מניות האחוז שלהם היה יורד ואם היו קונים שוב היו משקיעים כסף בלי לראות כלום. בית המשפט קבע שמדובר בעושק המיעוט, החלטות שהתקבלו שלא בתום לב במהלך עסקיה הרגיל של החברה אלא כדי להטיב עם חלק מבעלי המניות על חשבון האחרים. אם החלטה מתקבלת לרעת חלק מבעלי המניות, הכשר יחיד להחלטה כזו יהיה אם נבעה מרצון לקדם את האינטרס של כלל החברה והעדפת חלק מסוים מבעלי המניות היא תוצאת לווי שלא ניתן למנוע אותה.

בעלי המניות אמרו שצריך עוד כסף, חקרו אותם בבית המשפט והם לא הצליחו להסביר למה הם צריכים עוד כסף. ובית המשפט אמר שגם אם היא הייתה צריכה כסף היא הייתה צריכה להנפיק ב- 16 ₪ למניה. הייתה אפשרות לבצע את ההחלטה בלי לקפח את המיעוט של בעלי המניות. לא הוכח שהיה צורך בהנפקה, והם פגעו במיעוט וכו'.

בית המשפט הוציא צו שמנע את ביצוע ההחלטה.

לשון החוק:

סעיף 191 – כאשר יש חשש או פגיעה בכל בעלי המניות או בחלקם – בית המשפט יכול למנוע את הקיפוח. יש גם אפשרות שבית המשפט יצווה את החברה או בעלי המניות לרכוש את המניות מבעלי מניות מסוימים.

סעיף 192 – חובות בעלי המניות: צריכים לנהוג בתום לב ובדרך מקובלת וימנע מניצול לרעה של כוחו בחברה באסיפה הכללית, במהלך תפקידו, שינוי תקנון ועוד. ימנע מלקפח בעלי מניות אחרים. על הפרת סעיף זה חל הדין של הפרת חוזים.

סעד נוסף אפשרי לא מופיע בחוק החברות אלא מופיע בפקודת החברות. סעיף 367 לחוק שקובע כי פקודת החברות בטלה למעט – רשימה של סעיפים מפקודת החברות – שעדיין לא בוטלו.

בין הסעיפים שלא בוטלו – סעיף 257 – העילות לפירוק: בית המשפט רשאי לפרק חברה בהתקיים אחת מאלה:

1. החברה קיבלה החלטה מיוחדת שתפורק על ידי בית המשפט.

2. החברה לא התחילה בעסקיה.

3. עילה לא חשובה.

4. שהחברה נהייתה חדלת פירעון.

5. בית המשפט סבור שמן הצדק והיושר הוא שהחברה תפורק.

יש המון שיקול לבית המשפט, ואם יהיה מקרה שענייניה של חברה יתנהלו שבאופן קבוע יקפחו זכויות של מיעוט אז המיעוט יוכל לפנות לבית המשפט בבקשה לפרק את החברה משיקולי צדק ויושר. היו מקרים בעבר שעשו את זה, היום בית משפט לא יעשה את זה בעקבות מגמה שרואים בחברה כגוף חי שכדאי להשאיר אותו בחיים.