השיר "הים ביני ובינך" הוא קינה, שנושא המשורר על קבר אחיו הבכור. הקינה מצטיינת בפשטותה, ומביעה את עצבותו העמוקה של המשורר ויגונו על האבדה הגדולה שאבדה לו.

המשורר מדגיש , שכל מעצור לא יעצור בעדו מלבקר את קבר אחיו, כי זו חובתו המוסרית, ומשום  שהזמן, שעבר מאז מותו, לא שיכך במאומה את כאבו הגדול, שלא ירפה ממנו עד יום מותו.

 ביאורים למלים, לניבים ולבתים:

בית 1:

–  הים ביני ובינך האם יש בעולם ים כזה, שיפריד ביני ובינך? או גם לו היה הים מפריד ביני ובינך. ( ים – מרחב גדול והכוונה כאן – מחסום).

  ולא אטה – ולא אסור. אבוא, אפנה.

   –  לחלותך לבקרך.

בית 3:

    אמת אם אעשה כזאת – אמנם כן, אילו הייתי עושה כזאת. כלומר, הייתי שם לב  למכשולים שבדרכי.

בית 4:

לעמתך – מולך

בית 5:

   לך מכאוב בתוך לבי – גם עכשיו לבי כואב עליך. או: גם עתה גדול המכאוב בתוך לבי בגלל מיתתך.  ( לך – אליך, כלפיך)

 כמכאובי במיתתך – מכאובי גדול גם עתה כמכאובי במיתתך.

בית 6:

 ואם – וכאשר

– אתן – אברך

 ולא -– ואז לא.

בית 7:

 אדמתך – אדמה במשמעות של: חבל ארץ, אזור.

בית 9:

 תמונתי – דמותי, המראה שלי, פני.

בית 10:

 למען – יען, כי.

 שאול – כינוי במקרא לעולם המתים שמתחת לאדמה.

בית 11:

 שלומים לך באחריתך – שתזכה לשלום לאחר מותך.

בית 13:

  לארצי – לארץ החיים

 בארץ – בארץ המתים, בית קברות.

בית 14:

 ואנום את ואיקץ עת – לעתים אני ישן ולעתים ער.

 ואת לעד בנומתך – אך אתה תישן לעד,  ולא תתעורר עוד.

בית 15:

 חליפתי – מהמילה חליפה, במשמעות של: תמורה, שינוי, התחלפות. יום חליפתי- יום מותי (כי אז יחול אצלי שינוי משמעותי).

  בלבי אש פרידתך – על כן תבער בלבי אש פרידתך. כלומר, בלבי ימשיך לייסר אותי מותך.

 העיצוב האומנותי:

1.שיר חול: שיר אישי  קינה של המשורר על מות אחיו

2. משקל: המרנין: כל אחד משני חלקי הבית (הדלת והסוגר) מכילים יתד ושתי תנועות: ולא ארוץ בלב חרד / ואשב על קבורתך

(הערה: בדלת של הבית הראשון חסרים השווא או החטף המציינים את תחילת היתד. לכן קבעתי את המשקל של הבית השני, וכדוגמתו משקלם של כל הבתים).

3. מקצב: מקצב המתאים לשיר קינה (4 מלים בדלת ו- בסוגר  ריתמוס של קינה)

4. חרוז מבריח: כל הבתים מסתיימים בצליל אחיד – תְךָ

5. חרוז פנימי בין ה"דלתות": – המביע בכי.

6.  מונולוג: המשורר נושא את הקינה כשהוא יושב על קבר אחיו.

7.  פיסוק:

א. השיר פותח בשאלה רטורית, לא כדי לקבל תשובה מבחוץ, שאינו יודע אותה. הוא בעצמו מפרט אח"כ את התשובה לשאלתו. זוהי צור ניסוח דרמתית ומכוונת כדי לעורר עניין וסקרנות אצל הקורא.

ב. השיר מסיים בסימן קריאה, שמשמעותו קריאת כאב חזקה של המשורר על תחושת האובדן שלו.

8.      ניגודים:

א. בין "ארצי" היא ארץ החיים, בה חי המשורר לבין ה"שאול"  ארץ המתים, בו גר אחיו המת.

ב. בין ההתנהגות האקטיבית של האח החי לבין העדר המענה של האח המת  "אתן לך שלום" אבל "לא אשמע תשובתך", "ארוץ (אליך) בלב חרד" לעומת "לא תצא לפגשני".

ג. ה"ים" בבית הפותח את השיר  וה"אש" בבית הסוגר הם סמלים מנוגדים, המבטאים שניהם את עוצמת רגשותיו של המשורר.

9. חזרה: מילת השלילה "לא" חוזרת בשיר פעמים רבות, אשר מדגישה את הצער של המשור על 

       אובדן הקשר שהיה ביניהם וחוסר האפשרות לממשו כיום, וממחישה את הפער בין מה שאין

       ביניהם בהווה לבין כל מה שהיה ביניהם בעבר – לא תראה תמונתי, ואני לא אראה תמונתך

       (בניגוד לעבר, בו כן התקיימו בינינו פרטי קשר אלה.

10. אונומטופיאה: כמקובל בחלק משירי הקינה, קיים בשיר שימוש חוזר באו ל' להבעת צליל של

       יללה: "…/ ולא אטה לחלותך

       ולא ארוץ בלב חרד / ואשב על קבורתך"

11. שיבוצים: שיבוצים אחדים בשיר לקוחים מספר איוב, שם בוכה איוב על עצמו ומקונן על מר גורלו. זהו גם עיקרה של הקינה בשיר שלפנינו. הפסוקים מספר איוב מתייחסים לגורלו של אדם שאין לו הצלה מן הממות. האסוציאציה לספר איוב תורמת למרכיב ההגותי של השיר, ומעמיקה את משמעותו:

ספר איוב	"הים ביני ובינך"
"…ואיש שכב ולא יקום עד בלתי שמים לא יקיצו ולא יערו משנתם"	"ואת לעד בנומתך"
"מי יתן בשאול תצפינני…"	"למען כי בשאול ביתך"
"אם ימות גבר היחיה, כל ימי צבאי איחלעד בוא חליפתי"                              (איוב י"ד, 7 – 14)	"ועד בוא חליפתי"
"הים אני אם תנין" (איוב ז', 12)	"הים ביני ובינך"

 מבנה:

השיר כולו הוא בצורת פניה ישירה לאח המת. הוא מורכב מחמישה-עשר בתים, המתחלקים לפתיחה, גוף וסיום:

 הפתיחה מורכבת משלושה בתים ראשונים ( 1 – 3 ) – בה מכריז המשורר, כי דבר לא ימנע אותו מלבקר את קבר אחיו המת.

 גוף השיר מורכב משבעה בתים ( 4 – 10) – המשורר דן בו על הביקור ועל המכשולים העומדים בפניו מלהידבר עם האח המת.

סיום השיר מורכב מחמישה בתים ( 11 – 15), ובו נפרד המשורר מאחיו המת.

החלוקה המשולשת של השיר תיראה כמנומקת היטב, אם ניתן את הדעת לפרטים הבאים:

א.      גוף השיר וסיומו מתחילים בהזכרת האח

       "אהה, אחי, אני יושב… (בית 4)

       "בכור אבי ובן אמי…" ( בית 11)

ב.      כל אחד משלושת החלקים דן בהיבט מסויים של הביקור.

ג.       בכל אחד מחלקי השיר נימת הדברים שונה במקצת: בפתיחה הנימה היא של חרדה. בגוף השיר של צער וכאב. בסיום הנימה היא של כאב ושל קבלת הדין.

השיר הוא מונולוג של קינת המשורר על מות אחיו. בפתח השיר שואל המשורר שאלה רטורית, ואח"כ עונה עליה. ניסוח כזה מעורר עניין וסקרנות.

המשורר יושב ליד קבר אחיו, ופונה אל דמות אחיו המת, הקבור באדמה, בשאלה רטורית: האם יש ביני לבינך מרחב כה גדול, שיוצר בינינו מחסום, עד כדי כך שלא אסור לבקר אותך כדי להמתיק לך את שהותך (בית 1 ) ולא אמהר בלב חרד מדאגה כדי לשבת ליד הקבר שלך? (בית 2 ).

אמת, אם אנהג כך כלפיך, אבגוד באהבתך אלי (בית3). להלן מתאר המשורר כמה גורמים, המונעים קשר ישיר בינו לבין אחיו המת: אחי, אני יושב ליד הקבר מולך (בית 4), ויש בתוך ליבי כאב רב עליך, כמו הכאב הרב, שהיה לי בשעת מותך. (הזמן שחלף לא היקהה, המעיט או שחק את עוצמת כאבי על אובדנך (בית 5). כאשר אני מברך אותך לשלום, אינך עונה לי (בית 6). אינך יוצא להקביל את פני, כשאני בא למקום קברך לבקר אותך. (בית7) אינך נהנה בחברתי, ואיני נהנה בחברתך (בית 8). אינך רואה את המראה שלי, ואף אני איני רואה את המראה שלך (בית9). כל זאת מפני שביתך הוא השאול, כלומר ארץ המתים מתחת לאדמה, מעון מגוריך נמצא בתוך הקבר. (בית 10). אחי, בכור אבי ובן אימי, אני מאחל לך סוף טוב של רגיעה (בית 11), ושרוח אלוהים תשרה ותגונן על רוחך ונשמתך ( בית 12). אני חוזר לארצי – ארץ החיים, מפני שאתה סגור בתוך ארץ המתים מתחת לאדמה (בית 13). אני ישן ומתעורר לסירוגין, ואילו אתה (בניגוד אלי) ישן לנצח (בית 14), ועד שיבוא יום מותי (בו יחול אצלי שינוי משמעותי), תבער בתוכי אש צורבת של כאב הפרידה ממך!

לשיר תבנית מסגרת של שבועה – לזכור את האח המת: בבית 3, נשבע המשורר לזכור את האח, ובבית האחרון הוא חוזר על שבועתו זו.

אמצעי לשוני ליצירת "מעגל" השבועה הוא שימוש בשני ביטויים מועצמים המופיעים כסמלים בבית הראשון (מילה ראשונה) ובבית האחרון של השיר (מילה לפני אחרונה): השיר פותח במילה "ים" כביטוי לעוצמת המרחק, ומסתיים במילה "אש" כביטוי לעוצמת הכאב.

מבחינה חוויתית יש בשיר "עלילה פנימית": בתחילתו קיימת מעין "התנצלות" כי המרחק במקום לא ימנע מהמשורר לשבת על קבר אחיו, והמרחק בזמן לא יגרום לו לשכחו. לאחר מכן עולות בזיכרון עובדות מהחיים המשותפים שהיו בעבר בין המשורר לאחיו. עוצמת הרגשות עולה ומסתיימת כמעט ביאוש: ביתך – השאול, ומעונך – הקבר. לאחר נקודת שיא זו, קיימת "ירידה" בעוצמת הכאב: רוח-אל מפייסת, שיגרת החיים ממתנת את הכאב. אולם אז פורצים רגשות המשורר בעוצמה רבה: רגש הפחד מפני מותו- הוא, והכאב הנורא של הפרידה מהאח.