הכרזת העצמאות

על מגילת העצמאות חתומים 37 חברי מועצת העם הזמנית, שהופכת למועצת המדינה העצמאית עם חתימתה על מגילת העצמאות. בשנות ה- 20 הקים העם היהודי מוסדות שלטון עצמאיים תחת שלטון המנדט הבריטי. העם היהודי שאף לשלטון דמו', ולכן המועצה הייתה זמנית עד הבחירות שנערכו בתוך 4 חודשים מיום החתימה. עד אז הופעל "עקרון רציפות השלטון" בו המועצה הקיימת ממשיכה לתפקד כדי לא להשאיר את העם במצב אנרכי ללא שלטון, שיתחלף בבחירות.

 מבנה ההכרזה

 חלק ראשון- החלק ההיסטורי: הכרת העצמאות פותחת בזכות העם היהודי להיות בארצו ולמה מגיע לו.

שתי הפסקות הראשונות בהכרזה מדברות על זכות דתית של עם- ישראל להיות בארצו, זכות אבות והתקווה לחזור לא"י.

הפסקה השלישית נוספת הזיקה ההיסטורית מתחילת העליות לא"י ומתחילתה של הציונות (1882), ובנוסף מפורטים הישגי היישוב בארץ לפני קום המדינה. בסוף הפסקה יש ביקרות ברורה על כך שהבריטים לא הגנו על העם היהודי. בנוסף מוזכרת שאיפה לזכות מדינית ולהגנה עצמית.

שש הפסקות הבאות בהכרזה מתייחסות לאירועים היסטוריים מרכזיים בתולדות העם היהודי:

ראשית מוזכר הקונגרס הציוני הראשון כאבן הדרך הראשונה של התנועה הציונית.

האירוע השני שמוזכר הוא הצהרת בלפור שהיא ההכרה הבינ"ל הראשונה בציונות. מוזכר גם כתב המנדט שאישר את ההצהרה- אומות העולם מכירות בזכותו של העם היהודי למדינה בא"י.

האירוע השלישי שמוזכר הוא השואה, שנתנה תוקף מיוחד לכך שצריכה לקום מדינה. השואה לא המציאה כלום, אלא חידדה את בעיית היהודים שהייתה קיימת קודם לכן. המילה בעליל מראה שאין העניין בר ויכוח, וחייבת לקום מדינה כי אין אופציה אחרת.

האירוע הרביעי שמוזכר קשור לשואה, ועניינו שארית הפליטה שלא הורשתה להיכנס לא"י ע"י הבריטים שידעו מה התחולל בשואה. היהודים המשיכו לדרוש ולקיים חיי כבוד, למרות האיסורים הללו.

בפסקה החמישית מוזכרת זכות צבאית של העם היהודי על ארצו, שעזר ותרם את חלקו במלה"ע השנייה כמו כל אומה אחרת שוחרת שלום כנגד הנאצים. היישוב סייע בשלושה דרכים: הבריגאדה היהודית, הצנחנים וסיוע במחנות העקורים (ארגון היהודים במחנות לקבלת טיפול רפואי והכנתם לעלייה לארץ).

בפסקה השישית מוזכרת זכות מדינית של העם היהודי לחיות בארצו בתוקף הכרזת האום ב- 29 בנובמבר. בן- גוריון מדבר בפסקה השישית על הקמת מדינה מתוקף החלטת האו"ם ב29 בנובמבר, אך אינו מדבר על גבולות כי הוא יודע שלמחרת בבוקר הולכת לפרוץ מלחמה, בה יקבעו הגבולות. הוא מציין שהצהרת האו"ם אינה ניתנת להפקעה, ומוסיף שזוהי זכותו הטבעית של העם היהודי למדינה כמו כל המדינות וזכותו לריבונות, כלומר שאף גוף זר לא יתערב בניהול המדינה.

החלק הראשון מסתיים במילה "לפיכך".

 חלק שני- החלק ההכרזתי/ מעשי: החלק השני נפתח בחזרה על שלושה אלמנטים שהוזכרו קודם לכן:

1. בתוקף זכותנו הטבעית (דתית) וההיסטורית.
2. החלטת הצרת האו"ם.
3. ההכרזה על המדינה.

בהכרזה מוזכר פעמיים השם מדינת- ישראל כדי להעניק למדינה את שמה הרשמי ("היא מדינת ישראל"). החלק השני מסמל את תחילת השלטון הישראלי על א"י וההכרזה על המדינה.

 עקרונות המדינה כפי שמופיעים בחלק השני

"שלטון נבחר וסדיר" המסמלים דמו' וריבונות.

חוקה- תיקבע ע"י האסיפה הנבחרת כבסיס חוקי למדינה.

מועצת ומנהלת העם- פרלמנט וממשלה שיבחרו בעתיד.

פירוט העקרונות:

1. שלטון נבחר וסדיר- שלטון מייצג ריבונות עצמאית. נבחר מייצג בחירות דמו'. סדיר מייצג תדירות קבועה. משמעם יערכו בחירות סדירות.

2. בהתאם לחוקה 1/10/1948- עקרונות ייסוד שאינם משתנים, שנותנים בסיס חזק לשלטון הדמו'. הייתה כוונה לעשיית חוקה (שבסוף בגלל קרע לא נתקיימה).

3. אסיפה מכוננת: שם משפטי לגוף המחוקק את החוקה.בישראל הגוף המחוקק היחידי הוא הכנסת שבמצב שהיא דנה בעקרונות ייסוד מיוחדים שקשה לשנותם, היא מכריזה על עצמה כ"אסיפה מכוננת": "כנסת ישראל בישיבתה כאסיפה מכוננת".

 הפסקה האידיאולוגית:

הפסקה האידיאולוגית מצויה בחלק השני ומדברת על עקרונותיה של המדינה שתקום:

 תהא מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל (עקרון זה שם דגש על דמו' בשילוב עם דת).

 שוויון זכויות חברתי ומדיני.

 חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות.

 שמירה על המקומות הקדושים.

 נאמנות לעקרונות מגילת האו"ם.

 שוויון ללא הבדלי דת גזע ומין.

"תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת גזע ומין".

שוויון זכויות חברתי- ליצור שוויון הזדמנויות בין כל המעמדות החברתיים. למשל: חוק חינוך חובה, חוק התעסוקה, חוק בריאות ממלכתי (מתן שירותי בריאות לכל האנשים).

שוויון זכויות מדיני- 2 זכויות:

 הזכות להיבחר- כל אזרח מעל גיל 21 זכאי להיבחר.

 הזכות לבחור- כל אזרח מעל גיל 18 זכאי לבחור.

"ברוח מדינת העצמאות"- הקו המנחה חקיקת חוקים, התבססות על האידיאולוגיה המופיעה בפסקה האידיאולוגית.

 הפניות בהכרזת העצמאות:

1. האו"ם- שת"פ, אחדות כלכלית בשלמותה (א"י השלמה כמדינת היהודים).

2. ערבים אזרחי מ"י- כל הערבים שיבחרו להישאר ולחיות במדינה היהודית תחת שלטון יהודי. הבטחת אזרחות מלאה ושווה, השתתפות נציגיהם במוסדותיה הרשמיים של המדינה היהודית. ההכרזה מתנה את כל זה בשמירה על השלום וציות לחוקי.

3. מדינות ערב- קריאה לשלום והבטחה לדאוג לעתיד המזה"ת כולו. מניעת המלחמה.

4. יהדות התפוצות- כסף. אם לא בחרתם לעלות לא"י, לפחות תתרמו כספים למדינה.

שלושת הפניות הראשונות הם לגורמים לא יהודים, הפנייה הרביעית היא ליהודים שברור שנשארו בתפוצה.

 חשיבותה של מגילת העצמאות

1. מגילת העצמאות מודיעה על הקמת מ"י וקובעת את עצמאותו של העם היהודי במדינתו.

2. מגילת העצמאות קובעת את הצורך בניסוח חוקה כתובה שתהווה את הבסיס לרשויות המדינה הנבחרות (יש הרואים בכך הבטחה מפורשת).

3. מגילת העצמאות מגדירה את אופייה של המדינה כמדינת העם היהודי- מדינה יהודית בעלת עקרונות דמו'.

4. הביטוי שהמגילה נותנת ל"אני מאמין" של העם היהודי, חוקים רבים בעלי אופי יהודי, בעלי אופי ידמו' ובכל מקרה חקיקת החוקים תעשה ברוח מגילת העצמאות.

חוק בעל אופי יהודי- "חוק השבות" הפס' האידיאולוגית פותחת במשפט :"מדינת ישראל תהא פתוחה לעליה יהודית".

חוק בעל אופי דמוקרטי- שוויון זכויות בחינוך, בבריאות, בתעסוקה וכו'.

– חוקים אלה נותנים למגילה תוקף בחקיקה.

מגילת העצמאות מייצגת את עקרונותיה היהודים והדמוקרטיים של המדינה החדשה. עקב כך הציפייה היא לקבל את המגילה כחוקה של המדינה החדשה. אך מגילת העצמאות מעולם לא עברה תהליך הצבעה חוקי בבית הנבחרים. המגילה הייתה הצהרות הכוונות של חברי מועצת העם הזמנית ולא הובאה להצבעה בפני הפרלמנט. היא לא הובאה כיוון שבתחילה לקחו אותה כמובן מאליו ולאחר המלחמה השסע לא נתן מקום להביאה לחקיקה ופשרת הררי למעשה הסתמכה על המגילה אך שוב לא נתנה לה תוקף.

התוקף המשפטי שניתן למגילה בא לידי ביטוי בפרשנות שנתן ביהמ"ש העליון "ברוח המגילה בדילמות שהיו בלתי אפשריות.

 התוקף המשפטי שניתן למגילה

למגילת העצמאות אין תוקף של חוקה כי לא עברה תהליך הצבעה דמו' בבית הנבחרים. לחלק ההיסטורי אין מעמד של תוקף חוקי. לחלק הפניות אין תוקף חוקי. לחלק השני המכריז על הקמת מ"י יש תוקף חוקי, הוא החלק היחידי שעבר בהצבעת הנבחרים. לפסקה האידיאולוגית אין תוקף חוקי. כלומר, ניתן לחוקק חוקים הסותרים את הכתוב במגילת העצמאות, בייחוד את הפסקה האידיאולוגית.

שני בג"צים של אנשים פרטיים שעתרו לבג"ץ בנושאיהם הפרטיים המדברים על פגיעה באחת מזכויותיהם, מבג"צים אלה ניתן להסיק על תוקפה המשפטי של מגילת העצמאות:

1. רוגוז'ינסקי נגד מדינת ישראל- בג"ץ רוגוז'ינסקי:

שני זוגות יהודים סרבו להינשא עפ"י חוק שיפוט בתי דין רבניים, מטעמי דת ומצפון. חוק שיפוט בתי דין רבניים הוא חוק המחייב נישואין דתיים בא"י. בעתירתם הם נגעו בפסקה האידיאולוגית. השופט אולשן דחה את העתיקה ופסק: הכרזת העצמאות אמנם מבטאת את חזון האני מאמין של העם, אך אין לה תוקף חוקי- משפטי. במקרים בהם יש חוק מפורש שאינו משאיר מקום לספק, החוק קובע, ולמרות חשיבות המגיעה- אין היא קובעת.

2.  שקדיאל נגד שר הדתות- בג"ץ שקדיאל:

לאה שקדיאל עתרה לשר הדתות כיוון שהוא סרב לאשר את חברותה במועצה הדתית ירוחם. היא האישה הראשונה שניסתה להיכנס למוסד הגברי המועצה הדתית. שופט בימ"ש העליון מנחם אלון קבע שהנימוק לפסילתה הוא עצם היותה אישה. השופט פסק: מועצה דתית, המוקמת עפ"י חוק שירותי הדת היהודיים, היא גוף מנהלי המוקם עפ"י החוק. למגילת העצמאות יש כאן תוקף משפטי ובמקרים בהם נחקק חוק לאורה (חוק שוויון תעסוקה) הפסקה האידיאולוגית תקפה.

בג"ץ רוגוז'ינסקי הוא ההיפך הגמור לבג"ץ שקדיאל.

במקרים בהם יש חוקים מפורשים המתבססים על הפסקה האידיאולוגית נותן בימ"ש תוקף משפטי למגילת העצמאות.

במקרה שיש פרצה בחוק- מקרה שאינו מוזכר בחוק כיצד לנהוג בו, ביהמ"ש יכול לתת פרשנות שתשמש בחוק עד חקיקת חוק אחר בכנסת. זהו תקדים משפטי במצב כזה רק הפרשנות יכולה להיות ברוח המגילה.

במקרים בהם אין חוקים מפורשים, נוהג בג"ץ ברוח "מגילת העצמאות", כיוון שיש ספק, ולכן בג"ץ יכול לקיים "תקדים משפטי" ברוחה של המגילה. לכן ישנם מקרים שיתנו ולא יתנו לה תוקף משפטי.