מדינה דמוקרטית פועלת באמצעות 3 רשויות שלטוניות: רשות שופטת, מבצעת ומחוקקת. סמכויותיהן נקבעות בחוקי היסוד.
הכנסת- הרשות המחוקקת, בידה הכוח לשנות חוקים ואת מבנה רשויות השלטון, כמו כן היא מבטיחה את קיום הממשלה בהצבעת אמון ויכולה להביא לנפילתה בהצבעת אי אמון.
הממשלה- הרשות המבצעת, קובעת את המדיניות ומחליטה החלטות, אחראית לביצוע חוקי הכנסת והחלטות הממשלה.
הרשות השופטת- פועלת כאשר פונים אליה להכרעה בין תושבים לבין תושבים אחרים או לבין רשות השלטון. בתהליך ההכרעה הרשות מפרשת את החוקים וכאשר מתגלה חסר בחוק היא יוצרת תקדים.
מופקדת על שמירת עקרון שלטון החוק ועל חוקיות פעולות השלטון.
פיזור הסמכויות נעשה בכדי למנוע ריכוז כוח בידי רשות אחת וכך מונע עריצות שלטונית ומבטיח הגנה על האזרח. לכל רשות יש סמכות ייחודית אך לא מוחלטת בתחומה, יש עירוב סמכויות בתחומים שונים.
תחומים בהם יש עירוב סמכויות:
סמכות החקיקה- הממשלה יוזמת חוקים, אשר בעזרתם יכולה לקדם את מטרותיה וליישם את מדיניותה.
הרשות השופטת עוסקת בחקיקה משפטית אשר יוצרת תקדימים משפטיים במקום בו יש חסר בחוק או אין חוק מפורש.
סמכות הביצוע- בית המשפט יכול לחייב אדם לנהוג לפי החלטתו במקרים בהם הוא לא מקיים את הדין של בתי דין דתיים או בית משפט רגיל. יש לה את הסמכות להטיל קנסות.
הרשות המחוקקת יכולה לחוקק חוק אשר יחייב את הממשלה לפעול בהתאם לחוק.
סמכות שיפוטית- הוקמו מוסדות מטעם הרשות המבצעת בכדי לשפוט בעניינים מיוחדים כגון מיסים וזכויות סוציאליות בכדי להקל על העומס של הרשות השופטת.
הרשות המחוקקת היא זו המחליטה מתי נשיא אינו ראוי עוד לבצע את תפקידו ועליו להתפטר כמו כן היא המחליטה מתי להסיר את חסינותו של חבר כנסת או השעייתו.
כתיבת תגובה