הפרי והתפתחותו

 הפרי- יחידת הפצה של זרעים. הפרי הוא חלק מן הצמח המתפתח מחלקי העלי בעקבות תהליך ההפריה.

מבחינים בין שני סוגי פירות:

1. פרי אמיתי- פרי המתפתח מחלקי העלי דוגמא: תפוז, עגבנייה.

2. פרי מדומה- פרי המתפתח מחלקים אחרים של הפרח דוגמא: תות, תפוח.

הפרי מתפתח בעקבות ההפריה מסביב לביציות שהופרו. (שלב הגדילה- התאים שבפרי גדלים)
מתא הביצה המופרה מתפתחים זרעים, התפתחות הזרעים היא חלק מהתפתחות הפרי כולו.
תחילת התפתחות הפרי נקראת חנטה, בעקבות החנטה מגיעים חומרי מזון אל רקמת הפרי, חומרי מזון אלה מאפשרים גדילה והתרבות של תאים.
כאשר הפרי מגיע לגודלו המתאים הוא מבשיל, בשלב זה חלים שינויים בצבע הפרי, ריחו, טעמו ורכותו.

פירות פרתנוקרפיים- פירות המתפתחים ללא הפריה. לעיתים בעקבות האבקה בלבד ולעיתים ללא צורך אפילו בהאבקה לדוגמה: סחלבים, בננות, ומינים מסויימם של ענבים.

הזרע- יחדית הרבייה המינית של הצמח.

 גורמים המשפיעים על התפתחות הפרי:

מים- חלק גדול מן הפרי מורכב במים ולכן כמות המים הניתנת לצמח בצורה טבעית או בתוספת מלאכותית משפיעה על גודל הפרי.

חומרי הזנה- צמח הוא אורניזם אוטוטרופי (אוטו- עצמי, טרופי- מזון) כלומר מייצר מזון לעצמו. ייצור המזון הוא בתהליך הפוטוסינתזה בו חומרים אנאורגאנים הופכים לחומרים אורגנים. מקור האנרגיה בתהליך זה הוא אנרגיית השימוש. תהליך הפוטוסינתזה מתרחש בעיקר בעלים, העלים בשלב זה, שלב גדילת הפרי מוגדרים כמקור. ואילו הפרי הוא המבלע.

מקור– איבר המייצר חומרי הזנה (לרוב העלים) או אוגרי חומרי הזנה. (פקעת)
מבלע– איבר בצמח אליו מוזרמים חומרי ההזנה. בולע את חומרי ההזנה.

היחס בין כמות חומרי ההזנה שמסוגל לייצר המקור לבין כמות חומרי ההזנה הדרושה למבלע תקבע את גודל הפירות, כדי להגדיל את הפירות ניתן לבצע:
א. צילול פירות , הקטנת כמות המבלע כך שהפירות הנותרים יקבלו יותר חומרי הזנה לכל פרי.
ב. הורדת ענפים צדדיים אשר אינם גורמים באופן משמעותי כמקור אך גורמים לגדילת הצורכים בחומרי ההזנה.

איבר מסויים יכול לשמש לעיתים מבלע ולפעמים כמקור בהתאם לשלב ההתפתחות של הצמח. לדוגמא: איבר אגירה, בתחילת התפתחות הצמח כאשר מקור ההזנה היחידי הוא איבר האגירה משמש איבר האגירה כמקור, כאשר מתפתחים החלקים העל אדמתיים של הצמח ולצמח יש עלים רבים, איבר האגירה הופך למבלע ואוגר חומרי הזנה שישמשו את הצמח בעונה הבאה.

מווסתי צמיחה- לאחר ההפריה עולה רמתם של אוקסין וג'יברלין בצמח. הורמונים אלה מחברים את חומרי ההזנה אל הפרי. פירות פרתנוקרפיים מייצרים מעט מאוד מווסתי צמיחה ולכן ניתן לסייע לגדילת הפרי ב-2 דרכים: א) מתן חיצוני של מווסתי צמיחה באמצעות ריסוס. ב) חיתוך של קודקודי צמיחה וגטטיביים מגדיל את מעבר החומרים לאיברים הרפובוקטיביים.

 ישנם שלושה שלבים בהתפתחות הפרי:

1) חנטה– ראשית התהוות הפרי. חומרי מזון מגיעים אל התאים המתחלקים והפרי גדל. קרה או רוח חזקה  מגבירים את נשירת הפרחים החנוטים. ריסוס באוקסין מונע לעיתים נשירה זו בעיקר בתנאי קרה.

2) גדילת הפרי– מאופיין בחלוקה גדילה ויצירת רווחים בין תאיים. גודל הפרי מושפע מ: גורם גנטי, כמות ההשקיה,  הגידול הוגטטיבי של הצמח כגורם תחרותי. ריבוי זרעים מגביר את הפרשת האוקסין והגיברלין אשר גורמים להכוונת המוטמעים אל הפרי ולא לחלקים הוגטטיביים.  במקרה של חסר בזרעים (גפן) מבצעים חיגור או קיטום קודקודים. ניתן גם לרסס במווסתי צמיחה ובצמחים בעלי זרעים ופירות קטנים לדלל את הפרי ידנית או ע”י מווסתי צמיחה.

3) הבשלת הפרי- בתהליך ההבשלה משתנים צבע, טעם ,ריח ורכותו של הפרי.
שינוי הטעם בפרי המבשיל הוא תוצאה של מספר תהליכים: א) חומרי תשמורת בלתי מסיסים הופכים למסיסים ומקנים לפרי את מתיקותו. ב) התפרקות חומרים הגורמים לטען הבוסר בפרי. ג) ירידת תכולת החומצות בפרי.
קצב ההבשלה מושפע ממווסת צמיחה הנקרא אתילן המזרז את הבשלת הפירות.