"הצהרת בלפור" הייתה מסמך בעל כוונות טובות שהעניקה ממשלת בריטניה לתנועה הציונית מתוך אינטרסים פוליטיים ואנושיים.

יש להדגיש כי למנהיגים הציוניים בבריטניה כמו הד"ר חיים וייצמן יש חלק חשוב בשכנוע המנהיגים הבריטיים במתן ההצהרה. המסמך הוא בעל חשיבות היסטורית ויש אף כאלה המשווים אותו ל"הכרזת כורש". אך יש לשים לב כי למסמך יש גם מגבלות. ההצהרה אינה הסכם מדיני- משפטי מחייב היא אמנם נכתבה על נייר רשמי של משרד החוץ, אך היה זה רק מכתב שנכתב לרוטשילד והועבר להסתדרות הציונית, למכתב אין אופי מחייב של מסמך רשמי ואין הוא מכיר בכל גוף ציוני.

מבנה ההצהרה

ההצהרה מחולקת לשני חלקים:

1. ההבטחה- בריטניה מבטיחה לפעול למען הקמת בית לאומי לעם היהודי בא"י ורואה בעין יפה את העניין.
2. התנאים– בריטניה מתנה שני תנאים להבטחתה:
   • הזכויות הדתיות והאזרחיות של הלא יהודים החיים בא"י לא יפגעו מן ההצהרה.
   • האמנציפציה של היהודים ברחבי אירופה לא תיפגע עקב ההצהרה.

ההסברים השונים למתן ההצהרה

1. לבריטניה היו אינטרסים חזקים במזה"ת ומכאן נבע הרצון שלה להתחמק מהתחייבויות קודמות שניתנו לצרפת ב"הסכם סייקס- פיקו" ולערבים ב"אגרות מק-מהון".

בריטניה ביקשה להגן על דרכי המסחר שלה להודו ולכן ראתה בריטניה את תעלת סואץ כנתיב חשוב למימוש אינטרס זה. שלטון על א"י יוכל להגן על מצרים, אשר הייתה "נכס" בריטי מאז 1882.

בריטניה חששה גם מגרמניה אשר חדרה למזה"ת כבת ברית תורכית וגם מצרפת שרצתה לשלוט במזה"ת ורצתה לזכות בנתח מהאימפריה העות'מנית המתפוררת. באמצעות ההצהרה שהייתה באופן רשמי לשם קידום מטרות לאומיות יהודיות ולא אימפריאליסטיות , רצתה בריטניה לדחוק את רגליהם של הערבים ושל צרפת ולקבל לגיטימציה לכיבוש הבריטי בא"י ודרך מכובדת להתנער מכל מחויבות חוזית קודמת.

2. אהדה דתית (רומנטיקה נוצרית פרוטסטנטית)כנה של מנהיגים בריטים כמו לויד ג'ורג ראש ממשלת בריטניה והלורד בלפור שר החוץ של בריטניה לעם היהודי ולרעיון גאולת עם ישראל בא"י. הם חונכו על ברכי התנ"ך והאמינו כי הנצרות האנטישמית עשתה עוול ליהדות, באמצעות ההצהרה רצו לתקן עוול זה.
3. השפעתו האישית של הד"ר חיים וייצמן שתרם רבות למאמץ המלחמתי באמצעות פיתוח האצטון הסינתטי הנחוץ לתעשיית הנשק. הוא היה מקורב לצמרת השלטון וכך הצליח לקרב את הרעיון הציוני ללבותיהם של אישים בצמרת השלטון.
4. לבריטניה היה חשוב להצטייר ככובש נאור- לבריטניה היה דימוי אימפריאליסטי בעלת קולוניות ברחבי העולם המנוצלות לצורכי הבריטים. ע"י מתן ההצהרה הצטיירה בריטניה כמי שדואגת לעמים שכבשה ולא מנצלת אותם.
5. חשש בריטי מהצהרה גרמנית פרו- ציונית לאור שמועות על כוונותיה של גרמניה לפרסם הצהרת כוונות אוהדת לציונות וזאת כדי לתקוע יתד במזה"ת. (שמועות שהתבררו כלא נכונות)
6. בריטניה הייתה מעונינת בכניסת ארצות הברית למלחמה לצד בריטניה וסברה שדעת קהל אוהדת של יהודי ארה"ב עשויה לסייע בכך. (יחוס כוח גדול בלתי הגיוני ליהודי ארה"ב שנובע כפי הנראה מחינוך אנטישמי).
7. שאיפה לזכות באהדת יהודי רוסיה מתוך אמונה כי ביכולתם להשפיע על השלטון לא לפרוש מן המלחמה ולא לחתום הסכם נפרד עם גרמניה.(שוב אמונה אנטישמית בכוחם של היהודים לנהל את העולם "הקשר היהודי העולמי").

ההצעה הציונית בהשוואה לנוסח הבריטי

הקשיים העולים מן ההצהרה

1. ההצהרה אינה הסכם מדיני- משפטי מחייב היא אמנם נכתבה על נייר רשמי של משרד החוץ, הבריטי אך היה זה רק מכתב שנכתב לרוטשילד והועבר להסתדרות הציונית, למכתב אין אופי מחייב של מסמך רשמי ואין הוא מכיר בכל גוף ציוני.
2. הצהרת בלפור מנוסחת בצורה מעורפלת ורב משמעית מתוך רצון להימנע מהתחייבויות חד משמעיות בניגוד

לנוסח הציוני שמחייב יותר. לכן אנו רואים את השוני הרב בין ההצעה הציונית להצהרה הבריטית למשל:

• בהצעה הציונית נאמר  "מקבלת את העיקרון" ואילו בהצהרה הבריטית נאמר "רואה בעין יפה", ניסוח פחות מחייב.
• בהצעה הציונית נכתב שכל א"י היא הבית הלאומי, כלומר על כל שטחה של א"י יקום הבית הלאומי. בהצהרה הבריטית נכתב שהבית הלאומי יוקם בא"י כלומר בחלק מהארץ, זו דרך להתחמק בעתיד ממסירת כל שטחה של א"י לידי היהודים.
• ההצעה הציונית מחייבת יותר היא מדברת על הבטחה- התחייבות שהבריטים יגשימו את התחייבותם. ההצהרה הבריטית פחות מחייבת, נאמר בה "להקל",  לא נכתב כיצד להקל, האם בתמיכה כלכלית? תמיכה מוסרית? תמיכה דיפלומטית? המילה נתונה לפרשנויות שונות במכוון.

3.המושג "בית לאומי" לא ברור. האם זה שטח חסות בריטית? אוטונומיה רחבה או מוגבלת? הבריטים בחרו בכוונה מונח מעורפל כדי לא להרגיז את הערבים. גם יהודים שרצו לחשוב על המושג כמדינה לא יכלו לעשות כך כאשר מספר הערבים בא"י היה יותר מפי 10. (56,000 מול 650,000)

4. בהצהרה הבריטית אין אזכור של ההסתדרות הציונית. הסיבה נעוצה בגישה כי רק ממשלת בריטניה תקבע את עתידה של א"י מבלי להתייעץ עם גופים אחרים.
5. בהצהרת הבריטית מופיעים תנאים להקמת הבית הלאומי לעם היהודי, כמו:  "שלא יעשה דבר, העלול לפגוע בזכויות האזרחיות או הדתיות של העדות הלא יהודיות בא"י"- הערבים אינם מוזכרים בשמם. לא צוין במה כרוכה הפגיעה, לא ברור מה יהיה מעמדם המשפטי של הערבים.
6. אי פגיעה במעמדם של היהודים בכל ארץ אחרת. האם בריטניה יכולה לדאוג לכך שיהודים לא יפגעו בכל ארץ אחרת?- סעיף זה נוסף בלחץ יהודים משתלבים בבריטניה אשר חששו שההצהרה והקמת מדינה יהודית תפגע במעמדם המשפטי- אזרחי.

 המשמעות של ההצהרה מנקודות מבט שונות

 בריטים– הבריטים לא ייחסו חשיבות רבה להצהרת והם לא חזו איזו מחויבות היא תיצור מצדם. כל הממשלות הבריטיות שקמו אחרי מלחמת העולם הראשונה ניסו לצמצם את משמעותה של הצהרת בלפור.(ראה הספרים הלבנים שהתייחסו לא"י בשנות העשרים והשלושים) אך העובדה שבריטניה המעצמה הגדולה נתנה בית לאומי ליהודים בא"י הפכה את התנועה הציונית למעשית. למרות שהמילה "מדינה" לא מוזכרת בהצהרה הבין העולם היהודי והלא יהודי כי ההצהרה היא הבטחה למדינה יהודית, בלפור בעצמו אמר:" הציונות יונקת ממסורת של דורות מצרכים בהווה ומתקוות לעתיד והיא בעלת חשיבות עמוקה, פי כמה משאיפותיהם ודעותיהם של 700 אלף הערבים, היושבים בארץ זו"

 יהודים ציונים– למרות המגבלות של ההצהרה היא שימשה אבן פינה בתולדות הציונות והציונות ראתה בה מסמך היסטורי חשוב מהסיבות הבאות.

1. מטרות הציונות זכו להכרה בינלאומית והציונות הוצגה כמייצגת העם היהודי, בעקיפין הוכרה זכותו של עם ישראל על א"י וא"י כארצו של העם היהודי.
2. היה זה ניצחון פוליטי לציונות המדינית של הרצל, הושג הצ'רטר המיוחל והציונות קיבלה הכרה של אומות העולם.
3. ההצהרה ליכדה את העולם היהודי- ציוני ושמשה זרז לעלייה השלישית. ההסתדרות הציונית הוצגה כמוסד המייצג של התנועה הציונית.

 יהודים משתלבים– התנאי השני שנוסף בהצהרת בלפור "לא יפגעו זכויותיהם ומעמדם המדיני של היהודים בכל ארץ אחרת" הוכנס כהיענות ללחץ של היהודים המשתלבים בבריטניה. הם ראו את עצמם כאזרחים בריטים וכך רצו לשמר את מעמדם. הם חששו כי הקמת מדינה יהודית תיפגע במעמדם המשפטי- אזרחי (באמנציפציה) של היהודים בעולם ובבריטניה בפרט. לכן סביר להניח כי לא שמחו לקבל את הצהרת בלפור וראו בה מסמך מאיים על מעמדם.

 יהודים אורתודוקסים– היהודים האורתודוכסים הן בישוב הישן והן ברחבי העולם התנגדו להצהרת בלפור ולמשמעותה, הם ראו בה כפירה באמונה היהודית הדוגלת בשיבת העם לארצו ובהקמת ממלכה יהודית רק עם בו המשיח.

 ערבים- התנועה הלאומית הערבית, שהתגבשה באותה עת, ראתה בחומרה רבה את מתן הצהרת בלפור ליהודים. היא טענה לעיוות היסטורי נורא ולסטירה מקפחת לאיגרת מק- מהון לחוסיין. ההצהרה שימשה זרז להתפתחות התנועה הפלסטינית שצמחה על רקע ההתנגדות לתנועה הציונית. במשך עשרות בשנים ראו ערביי א"י את יום מתן ההצהרה כיום השחור ביותר בתולדות הערבים בא"י ויצאו להפגנות שביתות ומאורעות דמים.