הקמת חברה

מאז שנת 2000 אין צורך שיהיו לפחות 2 אנשים שיתאגדו להקמת חברה, אחד הסעיפים הראשונים של חוק החברות אומר שניתן להקים חברה עם אדם אחד.

כדי להקים חברה צריך למלא רשימה של טפסים ועם זה ניגשים לרשם החברות. אם מבחינה פורמאלית עונים על מה שדרש החוק – הרשם צריך לאשר זאת. אם הרשם לא מאשר ניתן לעתור כנגדו בבית משפט העליון.

רשם החברות שייך למשרד המשפטים והוא ממונה על רישום חברות חדשות ובודק את הנתונים הנדרשים על פי החוק ולאחר מכן הוא אחראי על פיקוח מסוים, צריך להגיש לו דוחות מסוימים. גם פירוק חברה נעשה דרך רשם החברות. פקידי רשם החברות הם עורכי דין.

המסכמים שצריך להביא לרשם החברות מנויים בסעיף 8 לחוק החברות:

– טופס בקשה לרישום חברה.

– עותק של התקנון.

– הצהרה של הדירקטורים הראשוניים על נכונותם לשמש כדירקטורים.

–  הוכחת תשלום אגרה להקמת חברה.

– הודעה על המען הרשום.

– שם, כתובת וזהות של בעלי המניות הרשומים.

– מספר המניות שהוקצו

– חתימתם של בעלי המניות הרשומים ואימות חתימתם ע"י עורך דין.

תקנון: סעיפים 165 ואילך

בעבר חברה שלא הייתה מצרפת תקנון הייתה משמשת בתקנון המצורף בסוף פקודת החברות של פעם, כיום לכל חברה חובה שיהיה תקנון. דין תקנון כדין חוזה בין החברה לבין בעלי המניות ובינם לבין עצמם(סעיף 17). המשמעות היא שיש חוזה ביניהם על כל מה שמשתמע מהם (תום לב וכו').

הפרטים שחייבים להיות בתקנון:

1. שם החברה
2. מטרות החברה
3. פרטים בדבר הון המניות הרשום
4. דברים בעניין הגבלת האחריות

כל הרשימה הנ"ל היא חובה, ולפי סעיף 19 אפשר לכלול עוד דברים:

– חובות וזכויות של בעלי המניות

– הוראות לעניין דרכי ניהול החברה ומספר הדירקטורים

– וכל דבר אחר שבעלי המניות ראו לנכון להסדיר בתקנון

חשוב להדגיש כי לפני שנת 2000 מסמכי היסוד העיקריים של החברה היו:

–  תזכיר (היום כבר לא קיים) – רוב הדברים שרשומים למעלה היו במסמך שנקרא תזכיר. הוא היה המסמך החשוב ביותר, אי אפשר היה להקים חברה בלעדיו.

–  תקנון. חברה שלא צרפה בהקמתה תקנון נראה כאילו קיבלה על עצמה את התקנון המצוי (מעין ברירת מחדל).

כיום המצב הוא שמה שהיה בתזכיר נכנס לתקנון ולמעשה התקנון הוא מסמך היסוד. אם בודקים חברה ותיקה ורוצים לראות מה העיקר בה ומה הון המניות וכו' צריך לחפש מסמך שקוראים לו תזכיר ולבדוק האם יש תקנון בנוסף, למרות שלא חייב.

שם החברה – אותו סעיף בתקנון שעושה הכי הרבה צרות כאשר רוצים להקים חברה, סעיף חברתי. לעיתים רשם החברות מסרב לאשר את השם שנבחר. היזמים חותמים על מסמכים או באים בעצמם לרשם החברות ומקבלים סירוב ולכן יש לחשוב על שמות אלטרנטיביים. אם השם מוצלח וקליט סביר להניח שיש אותו כבר בשוק. אם מדובר בחברה בע"מ יש להוסיף את המילים "בעירבון מוגבל".

על בחירת השם עצמו יש כמה מגבלות:

1. אסור לבחור שם שעלול להטעות את הציבור (סעיף 27).

2. אסור לבחור שם שיש בו פגיעה ברגשות הציבור או בתקנות הציבור (סעיף 28). מי קובע בשלב הראשון האם יש פגיעה? רשם החברות. הוא מפעיל שיקול דעת, ואם היזמים לא מסכימים מגישים ערעור למחוזי. [בחוק החברות כאשר מוזכר בית משפט הכוונה למחוזי]

סעיף 27: הטעיית הציבור יש לה מספר אלמנטים:

1. אין לבחור בשם שקיים כבר אצל תאגיד אחר או הדומה עד כדי להטעות.

2. אוסרים לרשום חברה בשם של סימן מסחר (לדוגמא חברה לא יכולה לקרוא לעצמה ביסלי מכיוון שמדובר בשם מותג שקיים).

3. לא יבחר שם שהרשם סבור שיש בו תרמית או הטעיה (לדוגמא, חנות שלא רשומה כתאגיד). בפקודת החברות נכתב שלא ירשם בשם של חברה המילים : שותפים, ממלכתית, עירוני, רשות מקומית וכאלה שיכול להשתמע מהם מעורבות של הנשיא וכו,' זה יכול לתת אמינות לחברה שלא מגיע לה. כמו כן אסור לתת שם שיכול לגרום לתרמית או הטעיה. היה מקרה לפני כמה שנים של חברת עו"ד שרצו לקרוא לעצמם "חברת עורכי הדין הראשונה בישראל" או "חברת עורכי הדין של ישראל" בית המשפט אישר שהשמות מטעים את הציבור.

4. "הדומה לו על כדי להטעות": המטרה של הסעיף היא להגן על מוניטין של חברות ותאגידים קיימים ועסקים קיימים אפילו של יחידים, הרשם אמור להגן על מוניטין של גופים קיימים. סעיף 30 אומר במפורש שבית משפט רשאי, לבקשת חברה, או מי שנפגע מחברה, להוציא צו מניעה שלא יאפשר לחברה החדשה להשתמש בשם הזה, למרות שרשם החברות אישר זאת, אך צריך להיות בטווח של זמן סביר. הכוונה של הסעיף לשמש הגנה.

פס"ד רואיס (אשדוד) בע"מ נגד רואיס בע"מ: הגיע לעליון. הייתה חברה של עמילות מכס שהייתה קיימת מספר שנים בחיפה והקימה סניף באשדוד. מנהל הסניף באשדוד ביקש לפרוש ורצה להקים עסק שכזה. הוא השיג מכתב (שנטען בבית המשפט שהושג במרמה) "הרינו להצהיר בזה כי אין כל התנגדות מצידנו לשם הנ"ל – רואיס (אשדוד) בע"מ. לאחר שהחברה נרשמה פנו חברת רואיס לבית המשפט ולא הסכימו שישתמשו בשם שלהם, כי זה דומה עד כדי להטעות. היה ספק אמיתי האם החברה המקורית אישרה להשתמש בשם הזה, ואם אכן התברר כי נתנו אישור, וכאילו הסכימו לוותר על המוניטין בעיה שלהם. אך מכיוון שלא היה ברור, טענו שהמנהל היה במילואים והמזכירה סמכה על זה שפרש והוא ניצל את חולשתה. בית המשפט חידש בכך שהאינטרס של סעיף 27 הוא לא רק המוניטין של החברות אלא גם הגנה על הציבור שהוא לא יתבלבל.ונניח והחברה ויתרה והסכימה עדיין יש להגן על הציבור, שלא יחשבו שהם הולכים לחברה הותיקה כי המדובר בשתי חברות שונות. טובתו של הציבור קובעת ולא רק המוניטין של חברה.

איך קובעים מה זה עד כדי להטעות?

פס"ד בנק איגוד לישראל בע"מ נגד בנק אגודת ישראל בע"מ: יש בנק ותיק – איגוד, ופתאום ראו שיש בנק חדש שנרשם בשם דומה לשלהם. הגיע לבית המשפט העליון. בית המשפט התלבט האם מדובר ב"עד כדי להטעות", מדובר בהרבה שיקול דעת:

– מבחן של מראה והצליל – האם שניהם דומים. האם הכתיב דומה.

– יש לבדוק את סוג הסחורה שלגביה משתמשים בהם וחוג הלקוחות.

– על פי שאר הנסיבות תוך הצגת השאלה מה יקרה אם כל אחד מהם ימשיך להשתמש בשם שלו, האם הציבור עלול לערבב בין הסחורה (השירות) של שתי החברות?

השופט העיקרי חשב שמבחינה חזותית הם לא דומים, והצליל די דומה. הוא בדק את שני המבחנים ביחד: אומנם שתי החברות עוסקות בבנקאות, האם יש מצב שהלקוחות יתבלבלו ביניהם? הלקוחות של אגודת ישראל הם חרדים והם קהל יעד שמשתייכים לחוג לקוחות מסוים ואין חשש שהלקוחות יתבלבלו. לכן במצטבר בתמונה הכוללת, אין חשש אמיתי שאנשים יתבלבלו.

בנק איגוד הביא מכתב של זוג צעיר שחיפש עבודה והתכוון לבנק אגודת ישראל. בית המשפט אמר שיש לבדוק האם מדובר על אנשים בעלי הגיון סביר ומשקיעים מאמץ סביר על מנת שלא יתבלבלו.

פס"ד ראש הנקרה בע"מ נגד כפר הנפש הבינלאומי בראש הנקרה בע"מ: הקיבוץ החזיק מסעדה וחשבו להרחיב את זה לבית הארחה (החברה הראשונה). קמה חברה השנייה שרצתה להקים כפר נופש והחברה הראשונה פחדה שהציבור יתבלבל בין שתי החברות.

בית המשפט בחן האם יש חשש להתבלבלות. בית המשפט טען שחוץ משם המקום – ראש הנקרה – אין חשש שהציבור יתבלבל. הקיבוץ הראה שמכתבים של כפר הנופש הגיעו אליהם, ובית המשפט טען שיש לבדוק אנשים עם הגיון סביר, כלומר האנשים שעבדו בדואר היו אמורים לבדוק יותר לעומק מה רשום על המעטפה וכו'.

אסור לבחור שם שעלול לפגוע בתקנות וברגשות הציבור:

פס"ד חברה שרצתה שיקראו לה "הכותל בע"מ" – חברה של הפצת סרטים. רשם החברות התנגד וטען שזה פוגע ברגשות הציבור כי יש כותל אחד, יש רמיזה לכותל המערבי ובית המשפט קיבל את זה.

מקרה דומה – קבוצה של ערבים ישראליים רצו להקים עיתון שיקראו לו "פלסטין" – בית המשפט אישר את טענת רשם החברות כי הדבר פוגע בציבור.

שנים רבות אין פסיקה חדשה בסעיף זה, מזה זמן נטען כי הסעיף בעייתי כי יש פגיעה בחופש הביטוי בעקבות הסעיף הזה. יש כאן דילמה של פגיעה ברגשות מול חופש הביטוי. מלומדים טוענים כי הפסיקה מוגזמת וחופש הביטוי נפגע מאוד. יש פסיקה חדשה של הדילמה הזו. ברוב המקרים בית המשפט קבע שחופש הביטוי הרבה יותר חזק מפגיעה ברגשות הציבור. ולכן אם מגיעה סוגיה כזו לבית המשפט יהיה מקרים מעטים שיאשרו לרשם לא לאשר שם של חברה בגלל פגיעה בציבור.

במבצע "חומת מגן" הכניסו כוחות למחנה הפליטים ג'נין, ששם התבצרו חשודים, כדי למנוע הרג אזרחים. הכניסו כוחות רבים והרגו המון אנשים. במאי ישראלי עשה סרט שקרא לו "ג'נין ג'נין", היו שטענו וכך גם לפי הבדיקה של בית המשפט היו בסרט דברים לא נכונים. ראיינו מקומיים שסיפרו שהחיילים ביצעו פעולות של טבח והתעללות. הסרט האשים לוחמים שסיכנו את עצמם כדי לא לפגוע באויב כרוצחי המונים. זו הייתה משמעות הסרט. בוועדה לביקורת סרטים ומחזות, גוף שעוסק לפי דין, אסר להקרין את הסרט בארץ. הגישו עתירה לבג"ץ כנגד הוועדה ובית המשפט העליון קבע פה אחד שפה מדובר ברגשות הציבור מול חופש הביטוי, וגם אם מדובר בשקרים הוא יאפשר את זה כי סופה של האמת לנצח. הם אמרו שהם ימנעו רק כאשר הדבר מזעזע את רגשות הציבור. הסינמטק שממומן על ידי הממשלה הקרין את הסרט. מילואימניקים הגישו תביעת לשון הרע והסינמטקים נבהלו ושילמו סכומי כסף. נגד הבמאי עדיין יש תביעות.

ניתן להבין מכך שכיום חופש הביטוי הרבה יותר חזק מהפגיעה ברגשות הציבור.

מקרה נוסף, בבחירות של 2003 הייתה מפלגה ימנית בשם תקומה, שרצתה לעשות ג'ינגל שבמסגרתו דגל ישראל הופך לדגל פלסטין. השופט חשין כראש ועדת הבחירות פסל את שידור הג'ינגל. הייתה תביעה לבג"צ של חופש ביטוי מול פגיעה ברגשות. בג"צ אישרו את פסילת הג'ינגל לטענה של פגיעה בציבור.

מטרות החברה

סעיף 2 לחוק החברות מדבר על מטרות החברה : כל אדם רשאי לייסד חברה ובלבד שמטרה ממטרות החברה אינה נוגדת את החוק אינה בלתי מוסרית או אינה נוגדת את תקנת הציבור.

ז"א אסור שמטרה של החברה תהיה לא חוקית / לא מוסרית / או בניגוד לתקנות הציבור – מזכיר את סעיף 30 לחוק החוזים.

בית המשפט צריך לצקת תוכן במה זה לא מוסרי ומה נוגד את תקנות הציבור.

סעיף 32 מדבר על המטרות בתקנון. יש לציין את המטרות בתקנון ויש 3 אפשרויות:

1. לעסוק בכל עיסוק חוקי.
2. יכולה לעסוק בכל עיסוק חוקי למעט סוגי עיסוקים שמפורטים בסעיף.
3. לכתוב רק את אותם דברים שבהם היא כן יכולה לעסוק.

המטרות של החברה מאוד חשובות.

כשמדברים על השקעות ועסקים בודקים את רמת הסיכון שיש בחברה לעומת הפוטנציאל הרווח הגלום בה. ממה נובעים הדברים האלה? מתחום העיסוק. ישנם תחומי עיסוק שבהם הסיכון מאוד גבוהה ועל תחומים כאלו הריבית שתידרש בגין הלוואות לחברות אלו תהיה גבוהה.

יש אנשים שיודעים לאיזה רמת סיכון הם מוכנים להגיע, ויש דברים שבהם יהיו מוכנים להשקיע ויש כאלה שלא ירצו להשקיע. ולכן תחום העיסוק של החברה הוא קריטי למשקיעים בכדי להחליט האם להשקיע או לא.

בעבר לסעיף המטרות היה משמעות גדולה יותר וזאת מכיוון שהמחוקק נתן משקל עצום לאינטרס ההגנה על משקיעים, ראו בזה דבר גדול ויצרו שתי תפיסות משולבות: רצו לתת הגנה מאוד גדולה למשקיעים (או כמלווים או כבעלי מניות) שיהיה להם ביטחון.

1. דוקטרינת האולטרא וירס – מטרה שמחוץ – מחוץ לתחום המטרות שהגדירו. מטרות החברה מוגדרות במסמכי החברה. המשמעות היא שהחברה לא כשירה לעשות פעולה שלא במסגרת המטרות שלה. כלומר אין לה מסוגלות משפטית לעשות באותו התחום. אם חברה שהוגדר במטרות שהיא עוסקת לדוגמא  ב"חברת קדישא" והיא הלכה ועשתה חוזה בתחום אחר, כאילו החוזה לא נעשה.
2. ידיעה קונסטרוקטיבית – הכוונה שאם יתפרסם מסמך של חברה, מהרגע שהחברה הוציאה את המסמך שבאופן עקרוני יש לו גישה לציבור, כאילו יש אליו גישה לכולם וכאילו כולם יודעים מה רשום שם.

התוצאה הייתה קטלנית: התוצאה הייתה שאם למשל חברה עשתה הסכם עם גוף אחר שחורג מהמטרות שלה, יכלה אותה חברה בכל רגע להתנער מהאחריות שלה ולא לכבד חוזה שהיא חתמה עליו. אמרה שלא הייתה לה כשירות לעשות את זה ואז כאילו ההסכם בטל.

המטרה הייתה להגן על המשקיעים אך למעשה הצירוף של שתי הדוקטרינות האלו גרם לנזקים הבאים :

– מנהלים שחרגו מהתקנון וחתמו על חוזה, וכשלאותה חברה לא היה נח לקיים את החוזה אז הם טענו שחוזה זה הוא לא חלק ממטרות החברה ולכן היא חוזרת בה מחתימתו, וכנגד זה לא היה אפשרות לתבוע את החברה מכיוון שהם היו "אמורים" לדעת על כך שזוהי לא אחת ממטרות החברה, למעשה צדדים שלישיים כאן מפועלי החברה.

– רצו להגן על החברה והיו מצבים שבהם החברה הייתה נפגעת ובעקבות זה גם המשקיעים. אם הייתה לחברה הזדמנות לבצע עסקה רווחית שחורגת מהמטרות וחתמה על ההסכם, הצד השלישי יוכל היה להתנער מהעסקה כי לא הייתה לחברה היכולת לעשות את זה והחברה הפסידה הזדמנות להרוויח. אי אפשר לקבל החלטות בדיעבד ולאשר עסקה ספציפית או לאשר מטרות נוספות.

– היה מצב בלתי מאוזן משפטית, מנהלים היו יכולים לחתום על חוזה והייתה להם הגנה משפטית מוחלטת בטענה שהצד השלישי ע"פ הדוקטרינות היה אמור לדעת שאלו לא מטרות החברה של המנהלים.

המחוקק התערב ותיקן את זה בפקודת החברות, וקבעו דברים שביטלו את שתי הדוקטרינות :

1. חריגה ממטרות החברה – ניתן לאשר בדיעבד. כדי להגן על החברה מניסיון התחמקות של צדדים שלישיים. סעיף 56 לחוק החברות. אם מדובר בצדדים שלישיים שלא ידעו ולא היה עליהם לדעת, אי אפשר לטעון על חריגה כלפיהם. חברה יכולה להגן על עצמה ולאשר בדיעבד. מצד שני, קובעים שאי אפשר להשתמש בטענה נגד צד ג' – הגנה על צד ג' תמים. איך מאשרים פעולה שחורגת – אסיפה כללית ברוב שדרוש לאישור מטרות החברה. 

2. סעיף 42 שלמעשה שולל במפורש את הידיעה הקונסטרוקטיבית. רישומו של מסמך אצל החברה או אצל הרשם אין בו לכשעצמו לידיעת תוכנו. הכוונה לכך היא שגם אם יש מסמך אצל רשם החברות אין זו הוכחה שכולם יודעים עליו ועל תוכנו. התוצאה היא שהחברה אחראית כלפי צד ג' שלא ידע ולא היה צריך לדעת על החריגה.

3. גם מי שפועל מטעם החברה אסור לו לחרוג ממטרות החברה. אם יעשה כן, החברה יכולה לתבוע אותו ואם ידוע שהוא עומד לעשות פעולה שכזו אפשר להוציא נגדו צו מניעה. סעיף 55(ב).

פרטים נוספים שצריכים להופיע בתקנון :

סעיף 33 + 34 – דברים בדבר הון המניות הרשום : צריך להיות רשום הון המניות הרשום, רושמים מהו הון מניות רשום מקסימאלי שעד עליו החברה רשאית להנפיק. אם היא רוצה להנפיק יותר היא צריכה לעשות שינוי בתקנון. צריך לדעת שהמניות יכולות להיות בעלות ערך נקוב ואפילו בלי ערך נקוב. כשיש ערך נקוב – אין להקצות מניות פחות מהערך הנקוב, לא חייבים לתת ישר את כל הכסף, ניתן להשלים את הסכום לאחר מכן.

יש אפשרות להנפיק בפחות מהערך הנקוב – סעיף 304 – מקרים חריגים:  מניות הטבה. סעיף ב' אומר שיש אפשרות שבית משפט יאשר, לבקשת חברה, לבצע הקצאת מניות בערך הנמוך מהערך הנקוב. שרוצים להציל חברה וצריך להנפיק בפחות מערך הנקוב, אחרת המשקיע לא היה מוכן.

סוגי מניות עיקריים

בחוק החברות אין הגדרה של סוגי מניות. אבל יש כמה סעיפים שמהם ניתן ללמוד שהמחוקק מתכוון שיש כמה סוגים של מניות.

בתקנון צריך להיות כתוב איזה זכויות הצמידו לאותן מניות – לא מספיק כותרות.

מ"ר – מניה רגילה – מניה שמקנה זכויות רגילות בהצבעה, ובזכות לקבל דיבידנד. ערך יחסי לערך הנקוב של המניה. ונותן זכות לקבלת רכוש בפירוק לאחר שהנושים האחרים קיבלו את חלקם.

מ"ב – מניות בכורה – על פי השם, הכוונה למניות שהתקנון מעניק למחזיק בהם זכות קדימה, עדיפה בדר"כ בקשר לקבלת דיבידנד. בד"כ לא מוצמדות זכויות הצבעה, אך יש להם זכות קדימות בקשר לזכות בנכסים לאחר פירוק.

מניות בכורה צוברות – יש להם זכות לקבל דיבידנד, ואם לא מחלקים בשנה מסוימת, הם שומרים את הזכות עד שיחלקו. צבירת הזכויות ומניעת הקיפוח.

מניות יסוד – ניתנות למייסדי החברה. מעניקות למחזיקים בהם זכויות מיוחדות בדר"כ זכויות עדיפות באחזקת החברה. יכולות להקנות זכויות מיוחדות בעת חלוקת רווחים.

פרטים בדבר הגבלת אחריות – סעיף 35 –

– אחריות של בעלי מניות יכולה להיות לא מוגבלת והדבר צריך להיות כתוב במפורש בתקנון. (בחברות הישנות אם לא היה כתוב הכוונה הייתה לאחריות בלתי מוגבלת). חברה שהיא בלתי מוגבלת – חברה שבה מתחייבים מקימי החברה שבמקרה של פירוק הם למעשה ישלמו מכיסם את כל החובות שיצטברו לחובת החברה, אם הנכסים שלה לא יספיקו לתשלום הנ"ל. סיבה לעשות את זה: חייבים, בעלי מקצועות חופשיים מסוימים חייבים להקים חברה בצורה בלתי מוגבלת, כי לא רוצים להקטין את האחריות המקצועית של בעלי החברה.

– שני סוגים לחברה מוגבלת : מוגבלת במניות – המשמעות היא שזו חברה שחברות חבריה מוגבלת עד כדי הסכום שלא נפרע על המניות בידי כל חבר וחבר. אם רכשתי 100 ₪ מניות ערך נקוב ושילמתי 40 , יוכלו לדרוש ממני עוד 60 שעדיין לא שילמתי והתחייבתי, אם החברה תהיה בצרות. בסוף שם של חברה חייב להופיע בע"מ.
מוגבלת בערבות –  חבריה התחייבו לשלם במקרה של פירוק סכום מסוים מוגדר וצריך להיות כתוב בתקנון. חייבת לציין בסוף השם שלה את המילים בעירבון מוגבל.

סעיף 23 מציין שעל התקנון צריכים לחתום בעלי המניות הרשומים בתקנון. ליד כל שם לציין כמה מניות מוקצות לו ואת המען שלו, מספר ת.ז. ועורך דין יאמת את זהות החותמים על התקנון.

סעיף 20 – שינויים בתקנון: מספיק לכך רוב רגיל, אלא אם כתוב בתקנון שלדברים מסוימים צריך רוב מיוחד.

דברים שאי אפשר ברוב רגיל:

–  אם מניות החברה מחולקות לסוגים אז אי אפשר לעשות שינוי בתקנון שפוגע בזכות של סוג מסוים, בלי אישור של אסיפת אותו סוג שיסכימו על כך, אלא אם הסכימו על כך אחרת בתקנון מראש.

–  שינוי המחייב בעל מניה לרכוש מניות נוספות או להגדיל את תחום אחריותו (צריך לגייס הון ואומרים שמי שיש לו 1 ₪ ערך נקוב ירכוש עוד) אי אפשר ברוב רגיל להחליט על כך אלא רק אם בעל המניות מסכים.

סעיף 123 – מען הרשום של החברה:

א' – מיום שנרשמה החברה היא צריכה לקיים משרד בחברה שאליו ניתן להפנות כל הודעה. לא חייב להיות מקום העסקים שלה והפעילות שלה.

ב' – הודעה על המען תימסר לרשם עם הבקשה לרישום החברה.

מטרת המשרד הרשום

– כתובת למשלוח הודעות אל החברה.

– משרד שיש לשמור בו מסמכים מהותיים שמנויים בסעיף 124 (המסמכים כוללים את תקנון החברה, פרוטוקולים של ישיבת האסיפה הכללית, פרוטוקולים של ישיבות הדירקטוריון והחלטות הדירקטוריון, פרוטוקולים של ישיבות ועדות הדירקטוריון, העתקי הודעות החברה לבעלי המניות ב- 7 השנים האחרונות, דוחות כספיים של החברה של 7 השנים האחרונות, מרשם בעלי המניות. אם מדובר בחברה ציבורית צריך גם רישום בנפרד של בעלי המניות המהותיים 5% או יותר. מרשם הדירקטוריון שזה רשימת הדירקטורים). חלק מהמסמכים פתוחים לעיונם של בעלי המניות (מרשם בעלי המניות, דוחות כספיים, פרוטוקולים של האסיפה הכללית, מרשם הדירקטורים), חלק לעיונו של כל אדם (רשימת בעלי המניות ורשימת הדירקטוריון) וחלק מהמסמכים פתוחים רק לדירקטורים שהם למעשה יכולים לעיין בכל סוגי המסמכים.