זריתי לרוח אנחתי – ביאליק

 זָרִיתִי לָרוּחַ אַנְחָתִי / ביאליק

זָרִיתִי לָרוּחַ אַנְחָתִי

וַיִּרְוֶה הַחוֹל דִּמְעַת עֵינִי;

הָרוּחַ! אִם תִּמְצָא אֶת-אָחִי

אֱמָר-לוֹ – אוּד עָשֵׁן הִנֵּנִי.
 

אֱמָר-לוֹ: בִּי נָבַע מְקוֹר אוֹרָה –

וַיִּיבַשׁ נְטָפִים נְטָפִים;

בִּלְבָבִי שַׁלְהֶבֶת יָקָדָה –

וַתִּדְעַךְ רְשָׁפִים רְשָׁפִים.
 

וְעַתָּה מַעְיָנִי כְּמוֹ פֶצַע:

רַק שׁוֹתֵת וּמְטַפְטֵף לִפְעָמִים;

וּלְבָבִי עוֹד יֶעְשַׁן בַּמִּסְתָּר

מְגוֹלָל בָּאֵפֶר וּבְדָמִים –

 "זריתי לרוח אנחתי" הוא שיר ארספואטי המבטא את דברי המשורר על כאב היצירה ומרגיש כמעיין אשר מימיו יבשו.
השיר בנוי תמונות לשון: השיר הוא כמעיין מים חיים או
כשלהבת אש, שמוקדָם ומקורם פנימי בלב המשורר
המשורר מפזר את הכאב הרב אל הרוח, כלומר לאבדון.
זהו שיר אישי וידויי על קשיי היצירה, בשיר מתואר אובדן היכולת השירית של הדובר.

השיר בנוי משלושה בתים סימטריים – א' ב' ו-ג', בעלי משקל קבוע וריתמוס ברור.
בכל בית מתוארת תמונה אחרת המדגישה מוטיב מסוים, כאשר הבית השלישי והאחרון מקשר בין התמונות והמוטיבים.

השירה מתוארת באמצעות מטונימיות כדמעה וכאנחה, שכן היא ביטוי לכאב פנימי.

המשורר בשיר משתמש בציורי לשון כאשר הוא מצייר מצב של התמעטות, של התייבשות. מעיין האור יבש ונותרו טיפות, מקור האש כבה ונותרו גיצים.
הלב, כמקור השירה כמוהו כפצע מדמם כואב או כרמצי מדורה שכובתה.
את החול הוא מספיג בדמעותיו, כלומר, גם הן תאבדנה במהרה. הדובר משתמש בלשון ציורית זו לומר כי אין קהל שקולט את שירתו (אנחתו) ומשמר אותה.

המשורר פונה בשירתו אל הרוח, שולח את המסר בתקווה שיקלט על-ידי אחד מאחיו. אלא ששליחת המסר על כנפי הרוח כמוה כשליחתה לאבדון גם כן.

סמלי הניצוץ והאור מופיעים בשירים ארספואטיים נוספים של ביאליק כמו בשיר זה. סמלים אלה מסמלים את היסוד הפנימי, האישי והייחודי של היוצר.
 

 אמצעים אומנותיים

– דימויים: הפצע כדימוי מרכזי המאפיין את מצב הדובר.

– חריזה סרוגה: בבית א' ו-ב' מלאה וסרוגה חלקית בבית ג' (הבית האחרון).

– חזרות: הרוח, אמר לו, רשפים.

– מטאפורת: האור, האש והמים לכשרון ויכולת היצירה.

– אימאז'ים – תמונות לשוניות: הדמעות הנספגות בחול. אוד עשן, הנטפים, שלהבת הלב, לב כמעין פצוע ושותת. לב מעשן מגולל באפר ודם.