פסוקים א' – ז' – בושה וכלימה יבואו על הגוים שמסביב לישראל
פסוק א' – "ואתה בן אדם, הנבא אל הרי ישראל ואמרת: הרי ישראל, שמעו דבר ה'!"
ואתה בן אדם, הנבא אל הרי ישראל (=אמור נבואה על ההרים שבישראל), ואמרת: הרי ישראל, שמעו דבר ה'!
פסוק ב' – "כה אמר אד-ני ידוד: יען אמר האויב עליכם 'האח', ובמות עולם למורשה הייתה לנו."
כך אמר ה': יען אמר האויב (=מכיוון שהאויב אמר) עליכם (=על זה שאתם הרים שוממים וישראל לא נמצאים בכם) 'האח' (=הידד!), (ומכיוון שהוא אמר) במות עולם למורשה הייתה לנו (=שארץ ישראל היא הירושה שלנו) לכן… [פסוק הבא] .
הערה: האויב הוא אדום עליו גם דובר בפרק הקודם. (מהר"י קרא)
הערה: ארץ ישראל נקראת "במות עולם" כי היא גבוהה מכל הארצות (כלומר היא הבמה של העולם) – ואין להבין שבאמת היא גבוהה מכל הארצות מבחינה גיאוגרפית אלא יש להבין זאת בדרך סמלית.
פסוק ג' – "לכן הנבא ואמרת – כה אמר אד-ני ידוד: יען ביען שמות ושאוף אתכם מסביב, להיותכם
מורשה לשארית הגוים, ותעלו על שפת לשון ודיבת עם."
לכן הנבא ואמרת – כך אמר ה': יען ביען שמות ושאוף אתכם מסביב (=מכיוון שאדום השתומם ושאף [=השתוקק וחיכה] לרגע שבו יחריבו אתכם העמים שמסביבכם), להיותכם מורשה לשארית הגוים (=שאז הוא ושאר העמים היו יורשים אתכם ולוקחים את ארצכם), ותעלו על שפת לשון (=ומכיוון שכל העמים מסביב דיברו על מפלתכם) ודיבת עם (=וגם היו מדברים עליכם דברי גנות) לכן… [פסוק הבא]
הערה: "יען ביען" – הכפילות באה לחיזוק העניין. [כהערת אגב, בד"כ במקרא "יען" = מכיוון ש]
פסוק ד' – "לכן הרי ישראל – שמעו דבר אד-ני ידוד – כה אמר אד-ני ידוד להרים, ולגבעות,
לאפיקים, ולגאיות, ולחרבות השוממות, ולערים הנעזבות אשר היו לבז וללעג
לשארית הגוים אשר מסביב."
לכן הרי ישראל – שמעו (את) דבר ה' – כך אמר ה' להרים, ולגבעות, לאפיקים (=לנחלים), ולגאיות (=ולעמקים), ולחרבות השוממות (=ולמקומות החרבים והשוממים), ולערים הנעזבות אשר היו לבז (=לביזיון) וללעג לשארית הגוים (=העמים) אשר (גרים) מסביב (לארץ ישראל).
פסוק ה' – "לכן כה אמר אד-ני ידוד: אם לא באש קנאתי דברתי על שארית הגוים ועל אדום כלא
אשר נתנו את ארצי להם למורשה בשמחת כל לבב בשאט נפש למען מגרשה לבז."
[על הבעיה מדוע פסוק זה פותח שוב פעם ב"לכן כה אמר ה'" ראו הערה.] לכן כך אמר ה': אם לא (=הנני נשבע שאם לא) באש קנאתי (=בכעסי הגדול) דברתי (=אדבר, אשלח עונש) על שארית הגוים (מסביב) ועל אדום כלא (=כולו) אשר נתנו את ארצי להם (=לעצמם) למורשה (=לירושה) בשמחת כל לבב (=בשמחה רבה) (ו)בשאט נפש (=ובביזיון גדול שהם עשו לי) למען מגרשה לבז (=והכל כדי להשאיר את הארץ מגורשת מעמי ובזויה, ומכאן שהם לא רצו באמת לקחת את הארץ אלא רק לבזות את ישראל).
הערה: הסיבה שנכתב "לכן כה אמר ה'" שוב היא כי בפסוק הקודם בא פירוט כל כך גדול, ומדרך המקרא
לחזור על הנאמר שוב כשיש אריכות גדולה באמצע. (מצודת דוד)
הערה: "אם לא" זו לשון שבועה. זה כמו להגיד "הנני נשבע ש…". אנחנו רגילים שבד"כ צריך להיות
כתוב "אם לא… אז…" אבל החלק של "אז…" לא מופיע, וזה מדרך המקרא לכתוב כך.
פסוק ו' – "לכן הנבא על אדמת ישראל ואמרת להרים, ולגבעות, לאפיקים ולגאיות – כה אמר אד-ני
ידוד: הנני בקנאתי ובחמתי דברתי, יען כלימת גוים נשאתם."
אומר ה' ליחזקאל: לכן הנבא על אדמת ישראל ואמרת להרים, ולגבעות, לאפיקים (=לנחלים) ולגאיות (=ולעמקים) – כך אמר ה': הנני בקנאתי (=בכעסי) ובחמתי דברתי (=אדבר, אשלח עונש על הגוים מסביב), יען כלימת גוים נשאתם (=מכיוון שאתם, כל המקומות שהוזכרו – הרים, גבעות וכו' – סבלתם בושה וכלימה מהגוים).
פסוק ז' – "לכן כה אמר אד-ני ידוד: אני נשאתי את ידי, אם לא הגוים אשר לכם מסביב המה
כלימתם ישאו."
לכן כך אמר ה': אני נשאתי את ידי [זו לשון שבועה], אם לא (=אני נשבע שאם לא) הגוים אשר לכם מסביב המה (=הם עצמם) כלימתם ישאו (=יחטפו את הבושה והכלימה שמגיעה להם) אז… [הסבר למה לא כתוב "אז…" ראו בהערה השניה לפסוק ה'.]
פסוקים ח' – ט"ו – ברכה ושפע יבואו על הרי ישראל
פסוק ח' – "ואתם הרי ישראל – ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל, כי קרבו לבוא."
ואתם הרי ישראל – (לא תהיו יותר שוממים אלא) ענפכם תתנו (=תגדלו ענפים) ופריכם תשאו (=ותצמיחו פירות) לעמי ישראל, כי קרבו (=קרובים ישראל) לבוא (אל ארצם בחזרה מהגלות).
פסוק ט' – "כי הנני אליכם, ופניתי אליכם, ונעבדתם ונזרעתם."
כי (=אכן) הנני (אשגיח) אליכם (=עליכם), ופניתי (=ואפנה את פני) אליכם, ונעבדתם ונזרעתם (=ויעבדו בכם בחרישה ויזרעו בכם תבואה, מה שלא נעשה בכם הרבה זמן).
פסוק י' – "והרביתי עליכם אדם, כל בית ישראל כלה, ונושבו הערים והחרבות תבנינה."
והרביתי עליכם אדם (=ותהיו רבים באנשים), כל בית ישראל כלה (ישבו בכם), ונושבו הערים והחרבות (=וכל המקומות שנחרבו) תבנינה.
פסוק י"א – "והרביתי עליכם אדם ובהמה ורבו ופרו, והושבתי אתכם כקדמותיכם, והטיבותי
מראשותיכם, וידעתם כי אני ה'."
והרביתי עליכם אדם ובהמה ורבו ופרו (=שירבו ויפרו), והושבתי אתכם כקדמותיכם (=ואושיב אתכם בארצכם כמו שישבתם בימי קדם), והטיבותי מראשותיכם (=ואטיב עמכם עוד יותר ממה שהיה לכם בימי קדם), וידעתם כי אני ה'.
פסוק י"ב – "והולכתי עליכם אדם, את עמי ישראל, וירשוך, והיית להם לנחלה, ולא תוסיף עוד
לשכלם."
ואומר ה' להרים: והולכתי עליכם אדם (=אנשים), את עמי ישראל (אני אוליך עליכם), וירשוך (=וישראל יירשו אתכם), והיית להם לנחלה (=והיית כל הר והר לנחלה שלהם), ולא תוסיף עוד לשכלם (=ולא תוסיף עוד לגרש את ישראל ממך).
פסוק י"ג – "כה אמר אד-ני ידוד: יען אומרים לכם אוכלת את ומשכלת גוייך היית."
כה אמר ה': יען אומרים (=מכיוון שהגוים אומרים) לכם (שהארץ שלכם) אוכלת (=מאבידה) את (יושביה) ומשכלת גוייך היית (=ומגרשת את ישראל היושבת בה) לכן… [פסוק הבא] [הגוים אמרו זאת על הארץ כי ישראל שישבו בה גלו ממנה בגלויות שונות – גלות 10 השבטים, ואח"כ 3 גלויות שבאו על יהודה: גלות יהויקים, גלות יהויכין, גלות צדקיהו (והן כולן מפורטות בספר מלכים / ירמיהו / ועוד).]
פסוק י"ד – "לכן אדם לא תאכלי עוד וגוייך לא תשכלי עוד, נאם אד-ני ידוד."
לכן (כשישובו ישראל אלייך) אדם לא תאכלי (=הם לא יאבדו בך יותר) וגוייך לא תשכלי עוד (=ולא תגרשי אותם ממך יותר), נאם ה' (=דברי ה').
פסוק ט"ו – "ולא אשמיע אלייך עוד כלימת הגוים, וחרפת עמים לא תשאי עוד, וגוייך לא תכשילי
עוד, נאם ה'."
ולא אשמיע אלייך עוד כלימת הגוים (=ולא יביישו אותך הגוים יותר), וחרפת עמים לא תשאי עוד (=ובושה לא תסבלי יותר מהעמים), וגוייך לא תכשילי עוד (=ולא תגרשי את ישראל ממך יותר), נאם ה'.
פסוקים ט"ז – כ"א – העוונות בעבר וחילול שם ה' בגולה
פסוק ט"ז – "ויהי דבר ה' אלי לאמר."
פסוק י"ז – "בן אדם, בית ישראל יושבים על אדמתם, ויטמאו אותה בדרכם ובעלילותם, כטומאת
הנידה היתה דרכם לפני."
מתאר ה' ליחזקאל בנבואה את המצב שהיה בעבר, לפני הגלות: בן אדם, בית ישראל יושבים (=ישבו) על אדמתם, ויטמאו אותה בדרכם (=בהתנהגותם הרעה) ובעלילותם (=ובמעשיהם הרעים), כטומאת הנידה הייתה דרכם לפני (=כמו הבעל שמצפה לשוב לאשתו כשייגמרו ימי נידתה והוא תאב לשוב אליה – כך להם הייתה תאווה גדולה מאוד לעבוד עבודה זרה).
פסוק י"ח – "ואשפוך חמתי עליהם, על הדם אשר שפכו על הארץ, ובגלוליהם טמאוה."
ואשפוך (=ואני שפכתי) חמתי (=את כעסי) עליהם, על הדם אשר שפכו על הארץ (=על שפיכות דמים שהם עשו), ובגלוליהם טמאוה (=ובגלל הטומאה שהם הכניסו לארץ מהעבודה הזרה שלהם).
הערה: 3 העבירות – עבודה זרה, שפיכות דמים וגילוי עריות נרמזים בפסוק י"ז – י"ח. 2 העבירות – עבודה זרה ושפיכות דמים נזכרים במפורש, ואילו גילוי עריות נזכר ברמז: "כטומאת הנידה".
פסוק י"ט – "ואפיץ אותם בגוים, ויזרו בארצות, כדרכם וכעלילותם שפטתים."
ואפיץ (=ואני פזרתי) אותם בגוים (=בין העמים), ויזרו (=והם פוזרו) בארצות (הגוים), כדרכם וכעלילותם (=לפי התנהגותם ומעשיהם – כך אני שפטתי אותם).
פסוק כ' – "ויבוא אל הגוים אשר באו שם, ויחללו את שם קדשי באמור להם: עם ה' אלה ומארצו
יצאו!"
ויבוא (=וכאשר בא בית ישראל) אל הגוים אשר באו שם (=אל העמים אשר הגלתי אותם [=את ישראל] לשם – ראו הערה), ויחללו (=ויגרמו ישראל לחלל) את שם קדשי באמור להם (=בכך שהגוים אמרו להם): עם ה' אלה ומארצו יצאו! (=הנה עם ישראל יצא מארצו ולה' אין יכולת לשמור עליו!) [כלומר חילול ה' שיש כאן הוא התמונה שהגוים מקבלים – עם ישראל גולה מארצו – המסקנה העולה להם ממצב שכזה היא שפשוט ה' לא יכול להשגיח על ישראל!]
הערה: "אל הגוים אשר באו שם" – זה מדרך המקרא לכתוב בכפילות כזאת שקצת מבלבלת. זה כמו להגיד "אני באתי אל החדר אשר הגעתי לשם".
הערה: "ויחללו" – למה לא "ויחללו" ממש? תשובה: כי ישראל לא באמת חיללו את שם ה'. רק עצם היותם בגולה גרם לשם ה' להתחלל בגלל מה שהגוים אמרו על מצביהם, אבל הם לא חיללו אותו בעצמם.
פסוק כ"א – "ואחמול על שם קדשי אשר חללוהו בית ישראל בגוים אשר באו שמה."
ואחמול (=ואסלח) על שם קדשי אשר חללוהו (=אשר נתחלל על ידי) בית ישראל בגוים אשר באו שמה. [ומכאן שהגאולה תבוא כדי שלא יוסיף שם ה' להתחלל, כפי שנראה גם בקטע הבא.]
פסוקים כ"ב – ל"ב – גאולת ישראל, טהרת ישראל ויישוב ישראל בארץ
פסוק כ"ב – "לכן אמור לבית ישראל – כה אמר אד-ני ידוד: לא למענכם אני עושה בית ישראל, כי
אם לשם קדשי אשר חללתם בגוים אשר באתם שם."
לכן אמור לבית ישראל – כך אמר ה': לא למענכם אני עושה (את הגאולה הזאת, את הוצאתכם מן הגוים), כי אם (=אלא) לשם קדשי אשר חללתם (=אשר נתחלל על ידיכם) בגוים אשר באתם שם.
פסוק כ"ג – "וקדשתי את שמי הגדול המחולל בגוים אשר חללתם בתוכם, וידעו הגוים כי אני ה',
נאם אד-ני ידוד, בהקדשי בכם לעיניהם."
וקדשתי את שמי הגדול המחולל בגוים אשר חללתם (אותו) בתוכם, וידעו הגוים כי אני ה', נאם ה' (=דברי ה'), בהקדשי בכם לעיניהם (=כאשר אהיה מקודש על ידיכם). [ומהי הפעולה שתגרום לשם ה' להתקדש? תשובה: כל מה שכתוב בפסוקים הבאים – "ולקחתי אתכם מן הגוים…" ]
פסוק כ"ד – "ולקחתי אתכם מן הגוים וקבצתי אתכם מכל הארצות, והבאתי אתכם אל אדמתכם."
ולקחתי אתכם מן הגוים וקבצתי (=ואאסוף) אתכם מכל הארצות, והבאתי אתכם אל אדמתכם. [וכאשר אעשה זאת – אז יתקדש שמי.]
פסוק כ"ה – "וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם, מכל טומאותיכם ומכל גלוליכם אטהר אתכם."
וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם (=אני אכפר על עוונותיכם ואזרוק עליכם מים טהורים [=מים עם אפר של פרה אדומה] כדי לטהר אתכם מטומאת המת שבה אתם נמצאים), מכל טומאותיכם ומכל גלוליכם (=ומכל תועבותיכם) אטהר אתכם.
הערה: אדם נחשב לטמא מת כאשר הוא נוגע למשל במת, ועוד. (היום אגב כולנו טמאי מתים)
פסוק כ"ו – "ונתתי לכם לב חדש, ורוח חדשה אתן בקרבכם, והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי
לכם לב בשר."
ונתתי לכם לב חדש (=לב שלא הולך יותר אחרי עבודה זרה), ורוח חדשה (=ויצר טוב) אתן בקרבכם, והסירותי את לב האבן (=את יצר העבודה הזרה) מבשרכם ונתתי לכם לב בשר (=ואתן לכם יצר טוב, יצר שיגרום לכם לברך אותי וליראה ממני). [הפירוש לפסוק זה הוא לפי מהר"י קרא.]
פסוק כ"ז – "ואת רוחי אתן בקרבכם, ועשיתי את אשר בחוקי תלכו ומשפטי תשמרו ועשיתם."
ואת רוחי (=ואת רוח הנבואה) אתן בקרבכם, ועשיתי את אשר (=ואעיר את לבבכם כדי ש)בחוקי תלכו ומשפטי תשמרו ועשיתם (=תשמרו בלב ותעשו אותם).
פסוק כ"ח – "וישבתם בארץ אשר נתתי לאבותיכם, והייתם לי לעם, ואנכי אהיה לכם לאלה-ים."
וישבתם בארץ אשר נתתי לאבותיכם, והייתם לי לעם (המאמין בי ושומר מצוותי), ואנכי אהיה לכם לאלה-ים (העוזר לכם ומושיע אתכם).
פסוק כ"ט – "והושעתי אתכם מכל טומאותיכם, וקראתי אל הדגן והרביתי אותו, ולא אתן עליכם
רעב."
והושעתי (=וארחיק) אתכם מכל טומאותיכם, וקראתי אל הדגן והרביתי אותו (=ואשלח ציווי אל התבואה לגדול ולהתרבות), ולא אתן עליכם רעב.
פסוק ל' – "והרביתי את פרי העץ ותנובת השדה – למען אשר לא תקחו עוד חרפת רעב בגוים."
והרביתי את פרי (=פירות) העץ ותנובת (=וצמחיית) השדה – למען אשר לא תקחו עוד חרפת רעב בגוים (=כדי שלא תהיה לכם חרפה [=בושה] מלבקש אוכל מהגוים, כי כשמבקשים אוכל מהגוים אז הם יוצאים במסקנה שאתה אחד שחסר לו אוכל, אחד שרעב – וזה דבר מבייש שמשהו חושב עליך כך – מלבי"ם).
פסוק ל"א – "וזכרתם את דרכיכם הרעים ומעלליכם אשר לא טובים – ונקוטותם בפניכם על
עוונותיכם ועל תועבותיכם."
וזכרתם (=וכאשר תזכרו) את דרכיכם הרעים (=התנהגותכם הרעה) ומעלליכם (=ומעשיכם) אשר לא טובים – ונקוטותם בפניכם (=אז אתם תהיו בזויים בעיניכם) על עוונותיכם ועל תועבותיכם. [ואתם תרגישו כך כי תראו כמה רעות עשיתם וכמה טובות אתם מקבלים ממני.]
פסוק ל"ב – "לא למענכם אני עושה, נאם אד-ני ידוד, יודע לכם, בושו והכלמו מדרכיכם בית
ישראל!"
לא למענכם אני עושה (את הגאולה הזאת, את הוצאתכם מן הגוים), נאם ה' (=דברי ה'), יודע לכם (=יהיה ידוע לכם שאין הגאולה הזאת למענכם), בושו והכלמו מדרכיכם בית ישראל! (=עליכם להתבייש על כל
מעשיכם שבגללם הגאולה הזו בכלל לא ראויה לבוא!) [וה' חוזר על אותו דבר שאמר בתחילת הקטע (בפסוק כ"ב) וזאת כדי להדגיש שוב לישראל שעליהם להכיר שהגאולה לא באה בזכותם.]
פסוקים ל"ג – ל"ו – עימות העבר עם העתיד
פסוק ל"ג – "כה אמר אד-ני ידוד: ביום טהרי אתכם מכל עוונותיכם, והושבתי את הערים, ונבנו
החרבות."
כך אמר ה': ביום טהרי אתכם מכל עוונותיכם (=ביום שאכפר על כל עוונותיכם), והושבתי (=אז איישב) את הערים (באנשים), ונבנו החרבות (=והמקומות שנחרבו יבנו מחדש).
פסוק ל"ד – "והארץ הנשמה תעבד, תחת אשר הייתה שממה לעיני כל עובר."
והארץ הנשמה תעבד (=והארץ השוממה תעבד בעת הזו ע"י חרישה וזריעה), תחת אשר הייתה (=כתחליף להיותה) שממה לעיני כל עובר.
פסוק ל"ה – "ואמרו: הארץ הלזו הנשמה הייתה כגן עדן, והערים החרבות והנשמות והנהרסות
בצורות ישבו!"
ואמרו (העוברים בארץ): הארץ הלזו הנשמה הייתה כגן עדן (=הארץ הזאת שהייתה שוממה היא עכשיו נהפכה להיות כמו גן עדן), והערים החרבות והנשמות והנהרסות בצורות ישבו! (=והערים שהיו חרבות ושוממות והרוסות נתיישבו באנשים ונבנו בהם מגדלים והם כעת ערים בצורות וחזקות!) [אנחנו רואים אם כן שבעוד שבעבר – כל מי שעבר בארץ קיבל ממנה רושם של ארץ ריקה ושוממת (פסוק ל"ד) – כעת כשהוא יעבור בארץ הוא יקבל בדיוק את הרושם ההפוך ויהיה תמה איך הכל השתנה (פסוק ל"ה).]
פסוק ל"ו – "וידעו הגוים אשר ישארו סביבותיכם כי אני ה' בניתי הנהרסות, נטעתי הנשמה, אני ה'
דברתי ועשיתי."
וידעו (=אז ידעו) הגוים (=העמים) אשר ישארו סביבותיכם כי אני ה' בניתי הנהרסות, נטעתי הנשמה (=הקמתי מחדש את השממה), אני ה' דברתי (שיהיה כך) ועשיתי (=וקיימתי את דברי).
פסוקים ל"ז – ל"ח – העם יהיה רב כמו הצאן
פסוק ל"ז – "כה אמר אד-ני ידוד: עוד זאת אדרש לבית ישראל לעשות להם – ארבה אותם כצאן
אדם."
כך אמר ה': עוד זאת אדרש לבית ישראל לעשות להם (=גם את הדבר הזה אעשה לבית ישראל) – ארבה אותם כצאן אדם (=ארבה אותם במספרם כמו המספר הרב של הצאן).
הערה: הקב"ה בקטע הקודם הבטיח להקים מחדש את הערים בארץ, אבל איך כל הערים יהיו מיושבות אם בני ישראל מעטים? תשובה: לכן הוא אומר בקטע זה שהוא ירבה את בני ישראל. (מלבי"ם)
פסוק ל"ח – "כצאן קדשים, כצאן ירושלים במועדיה – כן תהיינה הערים החרבות מלאות צאן אדם,
וידעו כי אני ה'."
כצאן קדשים, כצאן ירושלים במועדיה (=כמו המספר הרב של הצאן שהביאו ישראל 3 פעמים בשנה לקורבנות שלמים כשעלו ברגל לירושלים) – כן (=כך גם) תהיינה הערים החרבות מלאות צאן אדם (=מלאות בהרבה בני אדם), וידעו כי אני ה'.
הערה: "צאן אדם" = הרבה בני אדם. הביטוי בפסוק זה בא בדרך של דימוי כדי להמחיש לנו שמספרם של ישראל יהיה רב מאוד. (מצודת דוד)
כתיבת תגובה