יחזקאל, ל"ז 15 – 28
בפרקים קודמים למדנו על הייאוש שתקף את גולי בבל, ואת יזמתו של יחזקאל לשינוי מיידי של תורת הגמול. בקטע שלפנינו, הבא מיד לאחר "חזון העצמות היבשות", מופיעה נבואת נחמה נוספת, הידועה בשם "משל העצים".
יחזקאל מצטווה לקחת שני גזרי עץ, לכתוב על האחד "ליהודה ולבני ישראל חבריו", ועל השני "ליוסף עץ אפרים וכל בית ישראל חברו", לקרבם זה לזה ולעשותם עץ אחד. לפנינו דוגמא מובהקת לדרך פעילותו הנבואית של יחזקאל: משל, מעשה סמלי וחידה נתלכדו כאן לנבואה אחת.
צירוף העצים זה לזה, הרכבה של שני זני עצים, הוא משל מובהק. רק שני זנים מאותו סוג יכולים להיות לעץ אחד, שיהיו בו מתכונות שניהם, ועם זאת הוא יהיה בעל תכונות עצמאיות. הרכבה כזאת נעשית כדי להשביח את הזן, והיא פעולה מקובלת אצל חקלאים. הנמשל ברור: העובדה שיהודה וישראל הופכים לעץ אחד, מוכיחה כי ההרכבה הצליחה. זאת ועוד: כמו בכל הרכבה, גם כאן התוצאה תהיה יותר טובה מן המצב הקודם להרכבה: העם המאוחד יהיה חזק ובר קיימא יותר מאשר שני העמים בהיותם נפרדים זה מזה. מבחינה ספרותית יש כאן יותר ממשל. לפנינו מעשה סמלי שהנביא מצטווה לעשות בפני העם. עשיית מעשה כזה בפני קהל צופים בלא הסבר הולם משווה לו גם אופי חידתי.
משל העצים נאמר לאחר חורבן המקדש, לפחות 135 שנה לאחר גלות שומרון. ואף על פי כן מדבר הנביא על איחודן של שתי הממלכות, כאילו גולי שומרון עדיין לנגד עיניו, ממש כגולי יהודה שבקרבם הוא יושב. מסתבר שהתקווה לאיחוד כלל העם, השיבה לתקופת הזוהר, העצמה והחסד האלוהי של ימי דוד ושלמה, הייתה חלק בלתי נפרד מחזון הגאולה של עם ישראל, חרף התקופה הממושכת שחלפה מאז פילוג הממלכה. (רעיון זהה פגשנו כבר בירמיהו ל"א, והוא מופיע גם אצל נביאים אחרים מאותה התקופה, כמו עובדיה.)
במשל העצים ארבעה מרכיבים שביחד מהווים את האידיאל הנכסף של לפחות חלק מעם ישראל עד עצם היום הזה: כל עם ישראל בארצו, מאוחדים באמונה אחת ובמדינה אחת, תחת שלטון מלך מבית דוד כשהמקדש עומד על תילו.
במשל שתי מילים מנחות: "אחד", שבאה ללמד על האחדות של העם בעתיד ו – "עולם" (בתנ"ך באה המילה אך ורק במובן של זמן ארוך, כמעט נצחי), שבאה ללמד על הקיום העתידי של עם ישראל: לנצח!
מבחינה ספרותית אין כל קשר בין משל העצים לביו חזון העצמות היבשות המובא לפניו: שם מדובר בעצמות ופה בעצים. שם במשל פנטסטי, המנותק מכל חוקי הפיסיקה והביולוגיה, וכאן במשל מחיי יום יום. שם מדובר אולי בבודדים וכאן, בגופים גדולים, ישראל ויהודה. אין גם מילים וביטויים המשותפים לשני המשלים והיכולים לקשר ביניהם. מכאן יובן שהם לא נאמרו מעיקרם כחטיבה אחת, או בזמן אחד. העובדה שהם מובאים ברצף משקפת אולי את עמדתו של עורך הספר, בין אם היה זה הנביא עצמו, או עורך מאוחר יותר: ראשית צריכים המוני ישראל להתרכז בארצם, ולאחר מכן ילכדם האל לאומה אחת חזקה וגדולה, תחת שלטונו של מלך אחד מבית דוד.
כתיבת תגובה