ירמיהו פרק כב'

 פרק כ"ב 10 – 30: נבואות זעם ליהודה ולמלכיה
פס' 10 – 12: הרקע ההיסטורי לנבואה זו נמצא במלכים ב' כ"ג 29 – 34. לאחר מותו של יאשיהו במגידו, "עם הארץ"  (כנראה גוף משפטי, שתפקידו היה לשמור על רציפות השלטון של שושלת בית דוד) המליך את יהואחז. ההשערה היא שיהואחז היה פרו-בבלי, ואילו אחיו הבכור, אליקים, היה פרו-מצרי. עם הארץ, שלא רצה לתמוך במצרים במאבק על השליטה באזור, העדיף אפוא את בנו השני של יאשיהו, בניגוד למקובל בשלטון שושלתי. כשלושה חודשים לאחר עלייתו של יהואחז לשלטון, פרעה נכו, שחזר מן הקרב בין אשור לבבל, בא לירושלים, לקח את יהואחז אתו, והרג אותו במצרים. במקומו הוא מינה את אליקים ושינה את שמו ליהויקים. לא ברור מדוע מכנה ירמיהו את יהואחז בשם שלום. שם זה איננו מוזכר במלכים ב', ולא בדברי הימים.

ירמיהו פונה לעם בבקשה שיפסיקו להתאבל על יאשיהו, שהיה אהוד מאד על העם, ויתחילו להתאבל על בנו שלום, שהורד למצרים, וגורלו נגזר למות שם.

פס' 13 – 19: כאמור, מלך מצרים מינה את יהויקים למלך וסל. [שינוי השם מעיד על שליטתו המוחלטת של מלך מצרים ביהודה ובמלכה.]

פס' 13 – 14: יהויקים בונה לו ארמון פאר, תוך שהוא מנצל את העובדים ואינו משלם להם את שכרם.

פס' 15 – 17: בניגוד ליהויקים החוטא, יאשיהו, אביו, היה מלך צדיק שעשה "משפט וצדקה" , הכיר את חוקי התורה ואת דרך ה' והתנהג על פיהם. יהויקים, לעומת זאת, רדף בצע, שפך דם נקי, עשק את נתיניו ורדה בהם.

פס' 18 – 19: עונשו של יהויקים יהיה קשה. לא יספידו אותו כאדם פשוט, קל וחומר לא כמלך. הוא ימות וייקבר "קבורת חמור". סופו של יהויקים לא ברור. על-פי מקור אחד (מלכים ב', כ"ד) יהויקים מת בירושלים בעיצומו של המצור הבבלי על העיר. על-פי שני מקורות אחרים (יחזקאל י"ט 9, דברי הימים ב', ל"ה 6) הוא נכלא על-ידי הבבלים.   פס' 20 – 23: בפסוקים הללו מתאר הנביא את גורלן המר של יהודה וירושלים. הנביא פונה ליהודה לעלות על ההרים הגבוהים ולקרוא בקול לבנות בריתה שבגדו בה (מדובר כנראה בתקופה שלאחר מות יאשיהו, כאשר יהודה הופכת להיות מדינת חסות של מצרים, ואח"כ של בבל). למרות האזהרות החוזרות ונשנות של הנביא, בשם ה', סירבה יהודה  לשמוע לאזהרות, וזאת עוד מנעוריה (תפישה הפוכה לזו שבפרק ב' 1 – 3). גם בקטע זה חוזר המוטיב הנבואי המקובל: העם כאישה ו-ה' כגבר.  בפס' 22 מופיע העונש. המנהיגים, הלא הם הרועים, יתפזרו לכל רוח (גם כאן העונש הוא "מידה כנד מידה"), והעמים בני בריתה של יהודה יפלו בשבי הבבלי. הנביא חותם נבואה זו בהודעה כי ה' לא ירחם על יהודה, למרות מצבה הקשה.

פס' 24 – 30: הרקע לנבואה זו הוא גלות יהויכין (ראה מלכים ב' כ"ד).

פס' 24 – אפילו אם יהיה יהויכין קרוב ל-ה' כחותם על אצבעו, ה' ינתקו משם (ראה חגי ב' 23 : הנביא מנבא לזרובבל שיהיה כחותם על אצבעו של ה', כסמל לקרבה ביניהם). בפסוקים הבאים מנבא ירמיהו ליהויכין את גורלו המר: הוא ייפול בשבי ויילקח לבבל, ביחד עם אמו, ומשם לא יזכו לשוב.

פס' 28 – הנביא שואל שאלה רטורית: האם יהויכין הוא ככלי שאין בו חפץ? מדוע עליו לצאת לארץ לא מוכרת לו? בשני הפסוקים האחרונים מבכה ירמיהו על גורלו של יהויכין. פסק דינו שהוא יהיה ערירי, ולא יזכה להוריש את ממלכתו לבניו [המילה "ערירי" כאן די מפתיעה, היות ובפסוק 28 נאמר כי ליהויכין יש צאצאים, וגם ממקורות אחרים  ידוע לנו כי ליהויכין היו שמונה בנים].

לסיכום: בקטע שלפנינו שלוש נבואות זעם למלכים בסוף ימיה של יהודה. עונשו של יהויקים "קבורת חמור" נובע מחטאיו המוסריים, ואילו עונשי הגלות ליהויכין ויהואחז אינם מנומקים כלל.