כינורו של רוטשילד – אנטון צ'כוב

 אפיונו של יעקוב

קר, אדיש, סגור, חסום רגשית, מחושב- כל העת חושב על הפסדים, לא קשוב לזולת, מנוכר לחיים ולעולם, מאופיין בחוסר מודעות. מתייחס לאשתו אל חפץ. החיסכון הופך למטרה בפני עצמה בחייו. דמות עגולה המשתנה במהלך הסיפור בתהליך ארוך של התקדמות ונסיגה. חם מזג, רגזן, אטום כלפי הסביבה. המוות מהווה את מרכז חייו של יעקוב, הוא משול למת מבחינה נפשית.
השם שניתן ליעקב- ברונזה- ניתן לו כיוון שתכונות אופיו מקושרות לתכונות המתכת: קר, אדיש, אטום.

עצם העובדה שארונות מתים מצויים בבית מצביעה על אווירה עכורה בבית. הוא אינו מצטער על מוות ומסתכל על מות ילדים כהפסד. יעקוב שונא יהודים ותוקפני כלפיהם. יש לו קושי לבטא רגשות.
רוטשילד מסמל את הצד ההפכי של יעקוב, את כל מה שיעקוב לא יכול להביא לידי ביטוי. הכינור הוא הדבר היחידי שנותן לו שלווה ורגש.

יעקוב עוסק בשני עיסוקים סותרים (בניית ארונות ונגינה בחליל) כאשר מצד אחד עוסק בעבודה קרה וממעט להתפנות לצד הרגשי, ומצד שני הוא מנגן בכינור למחייתו.
ככל שהסיפור מתקדם, יעקב מגיע לידיעה עצמית ומנגן יותר בכינור. הסיפור מתאר תהליך פנימי של שינוי מינורי והדרגתי.
גסיסתה של מארפה מכה בו וגורמת לו למחשבות של חרטה וצער. עד גסיסתה התנהג בזלזול ונהג בה בקרירות ואדישות ומתוך עוינות. יעקב מפחד מההבנה שלו את המצב אך בכל זאת יש ביטוי מעשי להבנה שלו כאשר לוקח אותה בעודה גוססת לחובש, ומתחנן על חייה. ההתנהגות האלומה של החובש ליעקב היא כמו מראה של התנהגותו של יעקב. אך השינוי שחל בו לא מחזיק מעמד והוא חוזר להתנהגותו המנוכרת, דבר המתבטא בכך שהוא בונה ארון מתים למארפה בעודה בחיים. בעת גסיסתה מדברת מארפה ליעקב ומזכירה לו על עברם המשותף, אך יעקב אינו זוכר, הוא עוטף עצמו במגנים ומחסומים נגד הגישה לרגש. ככל שאדם מודע לעצמו יותר הוא זוכר יותר.

בלוויה של מארפה שוב חזרה לדפוס הקבוע של מחשבה על ההפסד. יעקוב דואג לכל הוצאות הלוויה בעצמו כדי שלא יצטרך לשלם ואף שמח על בניית ארון הקבורה. וכאן, שוב עליה ברוחניות: יעקוב מגיע הביתה, חווה לראשונה את הבדידות, ומתחיל לחשוב ולהרהר על מארפה ולהצטער על מותה. הוא מודע לכך שהתעלם ממנה. קיים קשר בין הגוף לנפש- העצבות והכאב מחלישים את הגוף והנפש- יעקוב נהיה חולה.
אך שוב, ישנה נסיגה, למרות הציפייה לשינוי. ההבנה באשר למארפה לא מסייעת ליעקב להתנהג לרוטשילד אחרת. יעקב מבריח את רוטשילד והולך לנהר, שם הוא שוב חוזר ומתקרב לעצמו- מתרכך. בתחילה הטבע נראה לו מאוד מאיים אך עד מהרה הוא משתנה כאשר הוא פוגש את עץ הערבה הזקן והחלוד (בדיוק כמוהו), ולמעשה נזכר במארפה ובביתם התינוקת. העץ מחבר אותו לעצמו ולמארפה.

סוף סוף, לראשונה מאז מות אשתו, הוא נפתח רגשית ומצליח להיזכר. יעקב חוזר במהירה לסורו וחושב על הטבע כעל מקור כספי שבוזבז, אך יחד עם זאת חושב על למה בני אדם ממררים לעצמם את החיים.
כשהוא חוזר מהנהר הכינור תופס תפקיד משמעותי יותר בחייו, דבר המצביע על הרגש שנפתח והמודעות שעלתה. עדיין הוא רואה בחיים הפסד, אך יחד עם זאת לקראת מותו הוא מבין שהחיים חלפו והוא החמיץ אותם. הוא ישב לנגן בכינור שהוציא צלילים עגומים המבטאים את כל מה שהיה בו חסום. הוא בוכה- מבטא רגש. הוא מתייחס לכינור כמו התינוקת שמתה. לראשונה נראה שהשינוי בהבנה מביא לשינוי התנהגותי. רוטשילד מגיע, ומתקבל ע"י יעקב לראשונה בסבר פנים יפות. הוא נותן לרוטשילד את הכינור- הדבר החשוב לו ביותר. הנתינה הזו היא מעיין מחווה. המשותף בין יעקוב לרוטשילד זו הנגינה. הוא מצפה שרוטשילד ימשיך את דרכו ויממש את מה שיעקב פספס.


תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *