כל חייו לפניו – אמיל אז'אר

 הפתיחה:

מקום : סיפור המעשייה מתרחש רובו בבית ישן, 6 קומות, וברחובות הסמוכים לו ברובע בלוויל שבפריס המאוכלסת בזרים המצויים בתחתית הסולם החברתי – יהודים, ערבים, שחורים, אפריקנים. 

הזרים מתוארים כעלובי החיים בשביל החברה ועל גבול הפשע- סרסורים , זונות, מוכרי סמים…

הדמויות: רוזה – אישה בת 65 , ילידת פולין, שהיתה בת 15 התחילה לעבוד בזנות, סובלת מתשישות זיקנה , הסתיידות מוחית.  ניצולת שואה מאשוויץ. זונה לשעבר, בעלת גוף ענק, שוקלת 95 ק"ג, מגדלת בביתה ילדי זנות .

חמיל- מוכר שטיחים, ערבי, שימש כאב רוחני למומו, תורם מבחינת הזהות המוסלמית ומעוד בחינות. 

מומו- ערבי, היה בן 3 שהכיר את רוזה את רוזה . זקוק לתשומת לב היה מחרבן בפינות הבית, גונב מחנויות, בעל השפעה גדולה , היה הכי גדול במעון. כאשר גילה שמשלמים עליו בכה. הוא אינו יודע מיהם הוריו.  

הבעיה: מומו סובל מחוסר אם. רואה את שאר האמהות באות אל ילדיהם והוא יוצא דופן. מפתח כאבי בטן לא אמיתיים. מטיל צואה בבית ושאר הילדה מחקים אותו מתוך מצוקה. גונב מדוכנים – שאנשים יתייחסו אליו וכדי למצוא את אמו.

 דמויות בסיפור:

מומו- הגיבור: ילד ערבי בן 14, גדל במעונה של גב' רוזה 11 שנים. מומו מספר את הסיפור בגוף ראשון. הוא עוזר לרוזה בטיפול שאר הילדים. שאיפתו לחשוף ולגלות את מוצאו, משפחתו לדעתו ל אביב ואמו פרטים – פרטים שרוזה שומרת. אמו היתה פרודה שנרצחה ע"י סרסור שנכלא אחרי הרצי במוסד לחולי נפש, שהוא כנראה אביו. מומו רוצה תשומת לב שבכן גונה מדוכנים , מחרבן בפינות הבית.

תכונות- טוב לב, מעניק יחס חם לכל הסובבים אותו, יכול לראות את הקושי של אנשים אחרים למרות גילו הצעיר.

המניע- הצורך לאיחוד. האהבה נותנת למומו תחושת שייכות וביטחון.

החרדה- מפחד מבדידות.

רוזה – בשואה:   נשלחה להתייצב בבוקר אחד באצטדיון למרוצי אופנועים ומשם נשלחה לאושוויץ, חזרה משם שבריה ובמצוקה, כאשר האימה והחרדה מלוות אותה כל חייה.

חייה אינם, היא איבדה את כל האמון בצרפתים, היא חוששת שמא שוב ילשינו עלייה לפני השלטונות. היא חרדה מכל צלצול בדלת לכן חייה את חייה בזהות מושאלת ומשתמשת בתעודות מזוייפות, המרתף הוא ה"חור היהודי" שלה. הוא משמש למקלט, כשחלומות בהלה וסיוטים פוצים לשנת. רוזה כאם-  לא היו לה דעות קדומות, היא מגדלת ילדים מכל המינים והגזעים. היא דואגת שלכל אחד מהם יכיר את הזהות שלא , היא מבינה את חשיבות הזהות האישית. היא עושה את מלאכתה במסירות ונאמנות.  היא ממשיכה לטפל בילדים גם שהכסף לא מגיע. כשנודע לה שמומו ישב בבית הקפה עם יצאנית וקיבל ממנה כסף היא קורעת את השטר. רוזה דואגת למומו שלא ידרדו ולא יושפע מאנשים שנמצאים בעולם הפשע.

רוזה חולה- בריאותה של רוזה הולכת ומידרדרת, קשה לה לטפס 6 קומות ולכן היא מפסיקה לצאת מן הבית. מומו חושש לחזור הביתה כי קשה לראות את רוזה במצב הזה. מצבה של רוזה קשה, היא סובלת מסניליות, כפיון שכל,. ד"ר כץ מדבר על כך עם מומו וממליץ שיאשפזו אותה בבית החולים.

 מצבי הבדידות איתה מומו מתמודד

הכלב סופר-  מומו גונב כלב שאותו גידל בבית של רוזה. הכלב בעל חשיבות אדירה כלפיו והוא אוהב אותו אהבה גדולה. הכלב מאפשר למומו לשמור על איזון. הכלב נותן לו תחושה של ערך חשיבותי.

המטריה ארתור- למומו אין ידידים ואז הוא יוצר לו ידיד במו ידיו. הוא לוקח מטריה ומלביש אותה מכף רגל ועד ראש וקורא לה בשם ארתור. הוא יוצר אותה כדי לאהוב אותו והם גדי שיהיה ליצן (לבדר אחרים). מכיוון שלמומו אין כסף כיס והמצוקה בבית של רוזה בלתי נסבלת הם נייהים ליצנים ומופיעים ברחוב. הם מצליחים להרוויח עד עשרים פרנק ביום. מומו טיפל בארתור באהבה וכאשר היה נשבר היה מתקן אותו. זוהי דרך יצירתית להתמודד עם מצוקת הבדידות.

החלומות על הלביאה-  הבדידות דוחפת את מומו למצור ידידים חדשים, תחליף אם חדשה כמו הלביאה. רוזה תמיד שיבחה את הלביאות כי הם תמיד מגנות על הגורים שלהם, מומו היה קורא ללביאה שלו כל לילה , היא היתה נכנסת ומלקקת אותו. מומו מעביר את הרגשות האמהות של אמו לדמותה של הלביאה. היא ממלאה לו חסכים עצומים מגע וקירבה.

עולם הקרקס – מהווה מקום בריחה של מומו מין המציאות. הקרקס הצבעוני, עולה ללא מזדקנים, ללא סובלנות , זה הפוך לגמרי מין המציאות. "אפילו החמור היה טוב לב" . מומו בוכה ומתרגש : הקרקס מגביר את הניגוד בין הטוב והיפה שהם שונים מחייו האמיתיים מלאי המצוקה.