מחיר מקסימום

 מחיר מקסימום נקבע ע"י הממשלה על מנת להגביל את המחיר של מוצר מסויים.
הממשלה מכריזה על מחיר (P1), במחיר הזה יש מחסור שהוא עודף ביקוש, משמע לחץ לעליית מחירים:
  

נוצר עודף ביקוש ששווה ל Q2 – Q1, על הממשלה לנקוט צעדי הגנה על המחיר P1 אחרת יתפתח במהרה שוק שחור שבו צרכנים יקנו באופן לא חוקי מיצרנים את המוצר במחיר גבוה מP2 על מנת להשלים את הפער שלהם לביקוש למוצר.
 ישנם 3 דרכים לשמירה על מחיר המקסימום:

 קיצוב / קביעת מכסות צריכה – הממשלה תחלק את הזכות לקנות את המוצר באמצעות מכסות צריכה.
 המחיר יהיה 
P1, היקף מכסות הצריכה יעמוד על Q1 (הכמות המיוצרת). בדרך זאת המחיר אכן יורד אך הלקוח לא מקבל את הכמות המבוקשת Q2.
הקיצוב היא דרך בעייתית אך זולה למדינות דלות תקציב.

 מכירת עודפים ע"י הממשלה – הממשלה תמכור את הפער שנוצר ע"י יבוא לדוגמה, המכירה עולה לממשלה במשאבים ולעיתים קרובות מאוד מסורבלת ואף בלתי ניתנת לביצוע בפועל.

 סובסידיה – הממשלה תגרום ליצרנים לייצר לפי הכמות המבוקשת Q2 בכך שתממן להם חלק מהעלויות:
  
על מנת למצוא את המחיר ליצרן ניתן להעלות אנך מQ2 לעקומת ההיצע.
P2-P1 – גובה סובסידיה ליחידה.
הוצאות הממשלה הם גובה הסובסידיה ליחידה במכפלת הכמות המבוקשת.

 מנקודות מבטם של הצרכנים שיטות הסובסידיה ומכירת העודפים הם הטובות ביותר מכיוון שצרכן קונה את הכמות המבוקשת בפועל במחיר המקסימום, בשיטת הקיצוב הוא אינו קונה את הכמות המבוקשת.
 מנקודת מבטם של היצרנים שיטת הסובסידיה היא הטובה ביותר מכיוון שהוא מוכר את הכמות המבוקשת במחיר הגבוה ביותר (P2), בשיטות הקיצוב ומכירת העודפים הוא מוכר במחיר המקסימום (P1) אך רק את הכמות המיוצרת (Q1).


תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *