פרק י"ח – הסיפור על אליהו ונביאי הבעל בהר הכרמל
לאחר שהות ממושכת חוזר אליהו לישראל, כדי להחריף את המאבק נגד אחאב ואיזבל ופולחן הבעל. בפסוקים הראשונים הולכים אחאב ועובדיהו (זהו שם תיאופורי – שם הכולל בתוכו מרכיב של שם ה', כמו גם אליהו, שם המכיל שניים ממרכיבי שמו של האל: אל+יהו) לחפש מזון עבור הבקר והסוסים. (זוהי תמונה מעט נלעגת: המלך עצמו הולך לחפש אוכל לסוסים…). עובדיהו מתואר כ"ירא ה' מאד" והוא מחביא מפני חמתה של איזבל 100 נביאים, חמישים בכל מערה (למקרה שיתגלו על-ידי איזבל), ודואג להם לאוכל ומים.
עובדיהו ואחאב פונים לכיוונים מנוגדים, וכך פוגש עובדיהו באליהו. הוא מתרגש ונסער הן מעצם הפגישה עם הנביא המפורסם, והן בגלל דרישתו של אליהו שילך ויקרא את אחאב לפגוש אותו. עובדיהו, המכיר את נטייתו של אליהו להיעלם, מפחד כי עד שיחזור, אליהו כבר לא יישאר במקום, ואחאב יהרגנו. אליהו מרגיע את עובדיהו, ונפגש עם אחאב. הוא דורש מאחאב להתמודד עם נביאי הבעל, כדי להוכיח את צדקת דרכו ואמונתו. אליהו זקוק להתמודדות הן כדי להראות את אפסותו של הבעל, והן כדי לפקוח את עיני העם, ולהשיבם לדרך הנכונה.
ההתמודדות בין אליהו ונביאי הבעל נערכת על הר הכרמל, מקום בו היה כבר בעבר מזבח לה' (פס' 30). כדי להוכיח את כוחו של ה' מעניק אליהו לנביאי הבעל את כל היתרונות האפשריים. הם רבים, והוא יחיד. הם יבחרו את הפר, כדי שלא יתעורר שום ספק של רמאות, והם יתחילו את ההתמודדות, כך שאם חפצם יעלה בידם, אליהו כבר לא יוכל להוכיח את עליונותו של ה'.
אליהו פונה אל העם בשאלה: "עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים"? אליהו דורש מהעם להחליט אחת ולתמיד אם הם מאמינים בה', או בבעל, אך צירוף של אמונה בשני הכוחות אינו אפשרי. (צרוף כזה של אמונות נקרא סינקרטיזם)
נביאי הבעל פותחים בהתמודדות, אך הבעל כמובן אינו עונה למאמציהם. אליהו לועג להם ולבעל. באירוניה הוא מציע להם לצעוק, כדי להעיר את הבעל שישן אולי את שנת הצהרים שלו..
לאחר כשלון נביאי הבעל, מנסה אליהו את כוחו. כדי להעצים את הנס, הוא שופך 12 דליי מים, על העצים הקורבן והמזבח. הוא מתפלל ל-ה', כדי שיוכיח לעם ישראל את כוחו, ו-ה' נענה לו ואש אוחזת בפר, במזבח ואפילו במים. העם מתרשם מאד ומכריז בהכנעה פעמיים: "ה' הוא האלוהים".
אליהו, נלהב מניצחונו על נביאי הבעל, מוריד אותם אל נחל קישון, ושוחט אותם שם. אליהו חוזר להר הכרמל, ובעזרת טקס מאגי מחולל נס, והגשם מתקרב, ובכך בא סיפור הבצורת אל סופו, לא לפני שאליהו מבצע נס נוסף, ורץ לפני מרכבתו של אחאב עד העיר יזרעאל, מרחק לא קטן לאיש שכבר איננו צעיר.
ולבסוף משהו אישי – הייתי שלם יותר עם הסיפור המופלא הזה, אלמלא פסוק 40, המתאר את שחיטת ארבע-מאות נביאי הבעל. אמנם המסורת תרצה את הרצח בכך שזהו מעשה של "מידה כנגד מידה" ועונש למעשי איזבל שרצחה את נביאי ה', אבל הצרה היא שמאז ומעולם נהרגו בגלל קנאות דתית יותר אנשים מאשר מכל סיבה אחרת, ואין סתירה גדולה יותר מאשר זו. לעניות דעתי, הדת נועדה להשיג שלום והרמוניה בעולם, אך בכל דור ודור, ובכל הדתות, ישנם אנשים הממנים את עצמם לשליחיו של האל, ותוצאות פעולתם הן רק דם ואש ותמרות עשן.
כתיבת תגובה