הכליה
אוסמורגולציה- מנגנון לאיזון אוסמוטי, מפקח למעלה ולמטה. האוסמורגולציה מווסתת ע"י הכליה (רמת הגוף). עבודת הכליה מבוטאת ע"י השתן. בנוסף, מתרחשת גם אוסמורגולציה בכל תא ותא (רמת התא) ושומרת על איזוטוניות בין הנוזל התוך תאי לנוזל הבין תאי. הריכוז הכללי איזוטוני, אך היונים עצמם אינם בריכוזים שווים (פיזור היונים) ולכן יש משאבות על התא שעובדות כדי לשמור על האיזון.
דג במים מתוקים- דמו היפוטוני למים בהם הוא חי. כתוצאה מכך, מים נכנסים לגופו, והיונים יוצאים החוצה.
עקב כך מתבצעת:
(1) הוצאת המים החוצה.
(2) הכנסת יונים פנימה.
הכליה מסלקת את המים דרך עודפי שתן. הזימים (שמתפקדים גם כאיבר נשימה) מתפקדים כאיבר אוסמורגולטורי שמכניסות יונים מבחוץ לדם ע"י משאבות. בנוסף, הדג מסלק אמוניום (תוצר פירוק חלבונים) ע"י מים (ולא ע"י שתנן כמו בבני אדם), שממסים את האמוניום.
דג במים מלוחים- זימי הדג משמשים גם לנשימה וגם להפרשה. תהליך ההפרשה הוא:
תוצרי פירוק של חלבונים
(1) אמוניה- מופרשת ע"י בע"ח שחיים בסביבה רוויה במים.
(2) שתנן (אוריאה)- מופרש ע"י בע"ח יבשתיים.
(3) חומצת שתן (אורית)- מופרשת ע"י עופות וזוחלים. היא מופרשת כמוצק, כך שאין איבוד מים.
* כל בע"ח מפריש הפרשה חנקנית שונה בהתאם לסביבה בה הם חיים.
* חלק מבע"ח הימיים מפרישים גם שתנן.
מעגל יצירת השתנן
מקום: מתבצע בתאי הכבד.
מגיבים: NH3 מפירוק חלבון.
CO2 מחומצה פירובית.
התהליך דורש ATP.
מעגל האורניטין: אורניטין וציטרולין הן חומצות. כל סיבוב של המעגל נותן מול' שתנן אחת.
השתנן יוצא מהכבד אל הלב בווריד, לאחר מכן מגיע לכליה מהלב במחזור הדם הגדול. מכל איבר נכנס עורק ויוצא וריד. בכבד נכנס וריד ויוצא וריד- "וריד השער". בכליה לעומת זאת, נכנס עורק ויוצא עורך. העורק שנכנס מביא עימו שתנן שמקורו מן הכבד.
תפקידי הכליה
(1) איבר הומיאוסטטי.
(2) שמירה על מאזן מים קבוע. נפח דם קבוע.
(3) ויסות אוסמוטי- אוסמורגולציה- שמירה על מאזן יונים בגוף.
(4) שמירה על לחץ דם.
(5) סילוק רעלים.
(6)שמירה על רמת pH.
(7) הפרשת הורמונים מיותרת הכליה- אדרנלין ואריתרופויטין.
מבנה הכליה
ישנן שתי כליות, אליהן נכנס עורק ויוצא וריד. בנוסף, יוצא מן הכליה צינור מוביל שתן לשלפוחית השתן.
כל כליה מורכבת מ:
קורטקס- קליפה העוטפת את הכליה (מכילה את גופיף מלפיגי).
מודולה- ליבת הכליה הבנויה ממבנים דמויי פירמידות (נפרונים).
אגן הכליה- צינור אליו מתנקזים צינורות שתן והוא יוצא לשלפוחית השתן.
הנפרון
הנפרון הוא יחידת הפעולה של הכליה. בגופיף המלפיגי ישנם:
קופסת באומן- עוטפת את הפקעית. פקעית (גלומרולוס)- פקעית המכילה נימי דם.
מקופסית באומן משתרך צינור של אבובית קדמית, ממנה יורד צינור בשם "לולאת הנלה", שממשיכה לאבובית המרוחקת ולבסוף לאבובית (צינורית) המאספת. זהו מבנה של נפרון אחד. הגופיף המלפיגי (גלומרולוס+ קופסית באומן) נמצא בקליפה, האבוביות השונות וכן לולאת הנלה נמצאות בליבה.
כמה לולאות יוצרות למעשה את הפירדמידה. נפרונים רבים יוצרים קורטקס+ מודולה, כאשר אגן הכליה הוא מאסף. העורק שנכנס לתוך הכליה מתפצל. קוטרו גדול יותר מקוטרו של העורק שיוצא מן הכליה. דבר זה גורם לעליית לחץ הדם בתוך הגלומרולוס. בתוך קופסית באומן נוצר "תסנין ראשוני". זהו השלב הראשון בתהליך ההפרשה: סינון תחת לחץ. מהעורק לקופסית באומן עוברים: מים, שתנן, מלחים וגלוקוז. לא עוברים תאים וחלבונים- עקב גודלם. 99% מהמים עוברים ספיגה חוזרת: מהקופסית לדם בחזרה, בהעברה אקטיבית. ישנו סידור של כלי הדם על לולאת הנלה- סידור מקביל כך שיש עורק מול וריד. התסנין יוצא מקופסית באומן דרך לולאת הנלה לצינור המאסף. הריכוז בקופסית באומן שווה לזה שבפלזמה.
עורק אָפרנטי- עורק שנכנס לכליה.
עורק אֶפרנטי- עורק שיוצא מן הכליה.
זרימה נגדית מתגברת: זהו התהליך שחל בלולאת הנלה. לא כל התסנין הראשוני צריך לעבור לשתן, כדי לא לאבד מים ויונים. לכן השתן מתרכז לאורכה של לולאת הנלה, ומגיע לריכוז מקסימאלי בתחתית הלולאה. בנוזל השתן הסופי אין גלוקוז וחלבון.
שלושה תהליכים מתבצעים בתהליך ההפרשה:
(1) סינון תחת לחץ- מתבצע בגופיף המלפיגי. יצירת תסנין ראשוני שעובר מהגלומרולוס לקופסית באומן.
(2) ספיגה חוזרת- מתבצעת עפ"י אוסמוזה, דיפוזיה והעברה אקטיבית. מתבצעת מהאבובית לנוזל הבין תאי ולדם.
(3) הפרשה- של חומרי פסולת ושתנן מהדם לנפרון.
כיווניות הזרימה היא אחת, בגלל לחץ הדם.
לחץ קולואידי- לחץ שגורמים החלבונים, שלא עוברים את דופן נימי הדם.
לחץ הדם בנימי הגלומרולוס גדול יותר בשל התאמה בין מבנה לתפקיד- זרימה בכיוון אחד לכיוון קופסית באומן. לחץ דם גבוה גורם למים לצאת עם החומרים הרצויים בעורקיק היוצא. לא כל מה שעובר בתסנין הראשוני עובר לשתן, עקב "ספיגה חוזרת".
ספיגה חוזרת
מתבצעת באבובית המקורבת ע"י שני תהליכים: (1) אוסמוזה ודיפוזיה. (2) העברה אקטיבית.
נתרן ואשלגן עוברים בהעברה אקטיבית. כלור עובר בדיפוזיה. גלוקוז עובר ב 100% בהעברה אקטיבית. המים עוברים באוסמוזה עקב מעבר יונים. בתסנין הראשוני יש יונים וגלוקוז שבמעבר לשתן עוברים ספיגה חוזרת. השתנן מועבר בהפרשה מהגלומרולוס לאבובית המקורבת וחוזר בהעברה פסיבית (דיפוזיה). כ 44% מהשתנן חוזר לדם בספיגה חוזרת, השאר יוצא החוצה. ללולאת הנלה נכנס נוזל בלי גלוקוז, עם קצת מים, מלחים, חלק מהשתנן (שלא עבר ספיגה חוזרת). בשלב זה מתחיל בלולאת הנלה ובאבובית המרוחקת תהליך של ריכוז השתן.
זרימה נגדית מתגברת- התהליך המתרחש בלולאת הנלה
ויסות יונים- מינימום איבוד מים.
(1) הזרוע היורדת של הלולאה חדירה למים ולמומסים. הריכוזים שבתוכה משתווים לריכוזים בנוזל הבין רקמתי.
(2) הזרוע העולה של הלולאה אינה חדירה למים, אך היא יכולה להעביר יונים באופן אקטיבי וליצור מפל ריכוזים אוסמוטי בין התסנין לבין הנוזל הבין רקמתי.
הצינור המאסף חדיר למים. ישנה זרימה נגדית בין הזרוע היורדת לזרוע העולה.
משאבות מוציאות יונים בהעברה אקטיבית מהנוזל בזרוע העולה בלולאת הנלה לנוזל הבין תאי. הנוזל הבין תאי נהיה מרוכז יותר, וכיוון שהזרוע היורדת חדירה ליונים הם חודרים אליה. כתוצאה מכך הריכוז בלולאה היורדת עולה, דבר הגורם ליציאת מים אל הנוזל הבין תאי. לזרוע היורדת כננס תסנין בריכוז תמידי של 300. בתחתית הלולאה עקב התהליך הנ"ל, התסנין נהיה מרוכז מקסימאלית בריכוז של 1200.
ככל שמתקדמים בזרוע היורדת- עולה הריכוז. כלל שמתקדמים בזרוע העולה- יורד הריכוז (עקב יציאת יונים ואי כניסת מים), עד לריכוז של 100. לאחר מכן הנוזל יורד בצינור המאסף שיוצאים ממנו מים, כך שהריכוז שוב נהיה 1200- מרוכז מאוד, וזהו ריכוז השתן.
לולאת הנלה ארוכה יותר- יותר זרימה נגדית, יותר ספיגת מים- שתן מרוכז יותר. מתאים לבע"ח מדבריים.
לולאת הנלה קצרה יותר- פחות זרימה נגדית, פחות ספיגת מים- שתן מרוכז פחות. מתאים לבע"ח ימיים.
זרימה נגדית מתגברת- ספיגה בחזרה לדם תוך זרימה נגדית בלולאת הנלה.
ההורמונים המשתתפים במערכת ההפרשה
בתהליך משתתפים שני הורמונים:
ADH
הורמון חלבוני. פפטיד הנוצר בתאי ההיפותלמוס ונאגר בהיפופיזה.
(1) גורם לכיווץ כלי דם ולעליות לחץ הדם.
(2) משפיע על הכליות- מגביר ספיגת מים חוזרת באבובית המרוחקת והמאספת.
ADH מפקח על לחצו האוסמוטי וההידרוסטאטי של הנוזל החוץ תאי ע"י:
(1) גירוי אוסמוטי ע"י אוסמורצפטורים במוח.
(2) גירוי הידרוסטאטי כתוצאה מעליה או ירידה של נפח הנוזל החוץ תאי- נקלט ע"י ברורצפטור.
אלדוסטרון
הורמון סטרואידי (שומני) המופרש מיותרת הכליה.
(1) האלדוסטרון מגביר את המעבר האקטיבי מהאבובית המרוחקת והצינור המאסף אל הנוזל הבין רקמתי ואל הדם של יוני הנתרן.
(2) כניסת יוני אשלגן מהנוזל החוץ תאי לאבובית.
עליית ריכוז יוני אשלגן בנוזל החוץ תאי מגבירה הפרשת אלדוסטרון, דבר המגביר את הפרשתם בשתן.
* כל יון אשלגן הנכנס לאבובית מתחלף עם 1- 6 יוני נתרן. יוני מימן מופרשים אף הם לפי הצורך כדי להחליף יוני אשלגן.
קריאטנין הוא לא תוצר פירוק חלבונים. הוא מופרש בשתן והוא תוצר פירוק של קריאטין פוספט המצוי בשרירים ומשמש להצמדת הפוספט Pi לADP.
השתנן סוחב בעקבותיו מים ולכן הפרשת שתנן נעשית במקום בו אין חשש לאבד מים.
דיאליזה- כליה מלאכותית
אי ספיקת כליות- שתנן ואמוניה לא מסולקים, ריכוז החומצה בהם משתנה. ישנה ירידה בתפקודי הכליות, במיוחד בהפרשה.
באדם שכליותיו נפגעו לא מתבצע סינון:
(1) עולה ריכוז השתנן בדם, ח. שתן, קריאטנין, אשלגן וזרחן ß אשתנת.
Uremia- יכול לגרום אף למוות.
(2) עליית ריכוז החומצה בדם- ירידה בpH הדם. תוך 10-13 יום יגיע pH הדם לתחום מסוכן לחיים.
לכן לאי ספיקת כליות הפתרון הוא כליה מלאכותית. העיקרון: טיהור הדם באמצעות דיפוזיה:
(1) דם החולה מועבר דרך הצינורות שדופנותיהם עשויים ממבראנה חדירה למחצה- "ממבראנת דיאליזה".
(2) הצינורות טבולים בתמיסה הקרויה "נוזל דיאליזה", שהרכבה שווה להרכב הפלזמה של אדם בריא.
(3) חומרי הפסולת המצויים בהם עוברים בדיפוזיה מהדם דרך הממבראנות.
(4) הדם הנקי ממשיך לזרום בצינורות ומוחזר לחולה.
תפעול רגיל: דם החולה זורם מעורך (יד או רגל) דרך הכליה המלאכותית וחוזר אל הוריד. כמות דם המצויה בכל רגע נתון בכליה המלאכותית אינו עולה על 500 מ"ל. שטח הפנים של הממבראנות נע בין 10,000 ל- 20,000 ס"מ.
כתיבת תגובה