הרקע ההיסטורי למשפט הישראלי : הבריטים כבשו את הארץ בזמן מלחמת העולם הראשונה ב-1918, בשנים הראשונות נהג בארץ שלטון צבאי, כאשר בועידות בינלאומיות לאחר המלחמה ובעיקר בועידת סאן-רמו 1920 בה השתתפו מעצמות הברית : אנגליה, צרפת, יפן, איטליה, ארה"ב. הוחלט למסור את ארץ ישראל כולה למנדט בריטי והטילו עליה את האחריות לביצוע החלטת בלפור (1917). המנדט אושר ע"י חבר הלאומים ב1922.
לאחר מכן יצא באנגליה מסמך שנקרא: "דבר המלך במועצה על פלסטינה 1922".
במסמך זה נקבעו הרשויות שיונהגו במנדט – הרשות המוציאה לפועל, הרשות המחוקקת והרשות השופטת.
בסעיף 46 נקבע שהחוק שהיה קיים לפני תחילת המנדט יוסיף לחול בגבולות מסוימים. בתי המשפט ימשיכו לשפוט בהתאם לחוק העותמני שהיה נהוג בפלסטינה מאז ה1 בנובמבר 1914 ובהתאם לאותם חוקים עותמנים מאוחרים יותר שהוכרזו או יוכרזו במודעה רשמית כעל חוקים בני תוקף.
לאחר מכן נאמר שלגבי מקרים שאותם החוקים, שהוזכרו לעיל, אינם חלים עליהם ישפטו בבתי משפט אזרחיים בהתאם לחוק המקובל ועיקרי הצדק המקובלים באנגליה. במקרה שהכללים האלה מתאימים לארץ.
מערכת חוקים נוצרת לאט, לא ניתן ישר לחוקק חוקים ולכן החוקים הקודמים נשארו ולהם התווספו חוקים חדשים, תיקונים או ביטול חוקים. כלומר עם הזמן בהתאם לנסיבות ולמקרים יתמודדו בתי המשפט עם מקרים ויוסיפו חוקים בהתאם לצורך.
כאשר אין פיתרון במצב מסוים יחפשו פיתרון על פי הנורמות באנגליה ועל פי הצדק האוניברסלי.
בזמן המנדט הבריטי החוק היה החוק התורכי שקדם למנדט, בתוספת חוקים או פקודות שהנציב היה "מנחית" (הנציב הבריטי היה פקיד).
אותה בעיה שעמדה בפני הבריטים עמדה בפני המשטר בארץ ערב הכרזת המדינה.
"פקודת סדרי שלטון ומשפט" – מסדיר את הנושאים העיקריים של השלטון, חקיקה, משפט, ובתי משפט.
סעיף 11 למעשה קובע שהחוק שהיה עד עתה תקף פרט למקרים בהם יש בהם סתירה עם פקודה או חוק שינתן ע"י מועצת המדינה הזמנית. ליהודים קודם אסור היה לעלות לישראל, חוק שכמובן התבטל.
בנוסף נחקק סעיף 11 א' שקבע שחוק נסתר- אין לו ומעולם לא היה לו תוקף. חוקים נסתרים הינם למעשה "חוקים" ונורמות שהבריטים החלו לקבוע, דרך פרסומים בעיתונות בעת שנודע להם על כך שהיהודים יקבלו את המדינה ולא יהיה יותר מנדט בריטי. כל זאת בנסיון ליצור אנדרלמוסיה מכיוון שלא חשבו שצריך היה לתת ליהודים מדינה. המועצה הזמנית סברה שחוקים אלו נחקקו בתקופה שבין כט' בנובמבר 29/11/47 לבין 15/5/48.
סיכום: המשפט הישראלי התחיל מהמשפט המנדטורי שבעצם התחיל מהמשפט התורכי.
המשפט המנדטורי = המשפט התורכי + חקיקה מנדטורית = פרשנות לפי החקיקה באנגליה.
עם הזמן חל ניתוק של המשפט הישראלי מהמשפט האנגלי (כמובן שבשלבים):
נחקקו חוקים חדשים והתבטלו חוקים ישנים. נחקקו חוקים שבהם לא יחול סעיף 46 בדבר המלך, כלומר השופט לא ילך לפי המשפט האנגלי בחוקים מסוימים. קבעו בחוק יסוד המשפט תש"מ : "ראה בית המשפט שאלה משפטית הטעונה הכרעה ולא מצא לה תשובה בדבר חקיקה בהלכה פסוקה או בדרך של היקש יכריע בה לאור עקרונות החירות הצדק היושר והשלום של מורשת ישראל." כלומר אם שופט לא מצא חוק בעניין עליו לפעול על פי מורשת ישראל.
אך זהו חוק שטעון פירוש- מהי מורשת ישראל? למה כוונת המחוקק?
כתיבת תגובה