השיר מתאר מערכת יחסים בין אב לבן. השיר מדבר על הפער בין האב בעל האידיאלים והחיים המלאים והחמים, ובין הבן בעל החיים חסרי הערך.
בית ראשון: השיר פותח בהצגת חיי האב כמי שחקק את חייו באבן.האבן משמעותה של משהו יציב. החקיקה באבן היא נצחית. האב אמנם כבר לא בחיים אבל הוא השאיר משהו משמעותי אחריו, בעל ערך שיישאר לעולמי עד. שתי השורות הראשונות מציגות את הניגוד המוחלט בין האב לבן, כאשר הבן מקשר את חייו לרוח שמתקשרת למשהו חסר משמעות. הבית שמתואר הוא מטונימיה לחיי האדם.
מטונימיה- חלק המייצג שלם.
הבית הפיזי מאפיין את האב כאדם חם, הבית מרוהט ומושקע ויש בו צבעים חומים המראים על חום. הרהיטים מעידים על חייב בעלי משמעות, לעומת הרוח שאינה יציבה, אי אפשר להישען עליה והיא למעשה מסמלת את הבן. הבן בחייו מתאר צבעי כפור ורהיטים קלים כנוצה. חייו מאופיינים בתחושה של ניכור וחוסר משמעות.
בית שני- חיי האב מלאי משמעות, תוכן ואמונה- יש לו במה להיאחז. האב מקושר לאלוהים, אל המסורת והעבר. הבן לעומתו מדמה את חייו לעיט, חיה דורסנית וכוחנית. הבן מייצג דור שלם חסר עבר, לוחמני וכוחני. האב צמח מהרחוב ובכל זאת הצליח לבנות לעצמו חיי משמעות, לעומת הבן שהיה לו בית והיו לו כלים אך הוא לא השכיל לבנות את חייו באופן משמעותי.
בית שלישי- בבית זה מופיעה תקבולת כיאסטית קצרה. התקבולת ממחישה את הניגוד העצום בין האב לבנו ומסכמת את ההבדלים שהוצגו בבתים הקודמים. שתיקתו של האב עומדת בניגוד לליבו ההולם של הבן. חיי האב אופיינו בשתיקה, אך בתוכו פנימה הוא חי וסער, היה משמעותי מבחינה רגשית. הבן לעומתו, פעיל חיצונית אך ליבו דומם, החיבור אל הרגש חסר. האב מאופיין בחיות וחיוניות, כל גופו פועם לעומת ריקנותו של הבן.
בית רביעי- הבית האחרון מסכם את הניגודים ומוסיף פן נוסף- אל המורכבות המשפחתית נכנסת גם דמותו של הנכד. האב הנציח את חייו באבן, במקדש שישא את זכרו, בעוד שהבן מנציח את זכרו ברוח ותבן שהם דברים שחולפים. הנכד לא יזכור את אביו כיוון שאביו לא הותיר אחריו מאומה (הכוונה לאב הנכד, הבן של האב). אבי הדובר הותיר אחריו אבן בעוד שחיי הבן נטולי משמעות, ופורחים ברוח כמו שתבן עף באוויר. האב המת עומד מול הבן החי וקדושת האב עומדת מול החולין של הבן. חייו של הדובר אינם ראויים להיחקק אפילו על לוח, ולא יישאר אחריו דבר מלבד אפסות וריק.
השיר נקרא "נוסח" והשם מתחבר אל הכיתוב שעל המצבה, שהוא בד"כ אחיד. הדובר מתחבט עם עצמו באשר לנוסח האישי והפנימי שלו ומציג אותו באמצעות השיר.
בבתים 1-3 ישנה אנאפורה מסורגת: בכל שורה נמצאת המילה אבי/ אני לסירוגין.
אנאפורה- חזרה על אותה מילה בתחילת השורה.
לסיכום, השיר נוסח, פרט לשתי השורות האחרונות, עומד בסימן הניגודים הקיצוניים בין האב והבן תוך השוואתם הבלתי פוסקת זה כנגד זה. שתי השורות האחרונות מעמידות את הניגוד כלפי הדורות הבאים ומציגות את הנתק בין דור הבנים לבין דור הנכדים. העבר בשיר נתפס כמשהו שרשי ובעל משמעות בעוד שההווה מאופיין בתלישות, חוסר בהירות ואי וודאות.
כתיבת תגובה