סיפור בלי כתובת – יהודית הנדל

 אפיזודה ראשונה:
תיאור אירוע ריאליסטי: זמן- יום שישי, מקום- חנות בפינת רחוב, אישה גבוהה בשמלה לבנה מותקפת ע"י בחורה. הסיבה- הבחורה יחפה, לכן נכוותה מהסיגריה שכיבתה האישה על הרצפה. האישה מתנצלת שוב ושוב, אך תוקפנות הבחורה גוברת, האישה חשה ברע, מתמוטטת ומובהלת לבית החולים. המספרת עדה לאירוע זה.
עיצוב הדמויות: 1. אנלוגיה ניגודית בין האישה בלבן לבחורה – במראה, בהתנהגות ובשפה.
                      2. הנערה מעוצבת עם יסודות של חיה (נובחת עליה, קצף לבן נוזל מהפה שלה.. וכו'.)
                      3. הכלב מקבל מימד אנושי.

 אפיזודה שנייה:
הזמן- ערב שבת. המספרת הולכת לבית החולים, מתעניינת בגורלה של האישה בלבן עם הכלב. נמסר לה שהאישה מתה. מכאן ואילך מוטיב המוות מופיע בכל אפיזודה, כמוטיב מלכד והופך להיות הנושא המרכזי של הסיפור.
עיצוב הסיטואציה: היסוד הפנטסטי נכנס לסיפור: בדיאלוג בין המספרת לרופא, בהופעתו הבלתי מוסברת של הכלב, בהתנהגותו ובמראהו ואנלוגיה מקבילה בין הרופא למוכר העיתונים – שניהם אדישים, אטומים לגורלה של האישה.

 אפיזודה שלישית:
המספרת חוזרת לביתה דרך שדרת דוד המלך, פוגשת בחור עם וואקמן – היא אומרת לו שכלב מת הולך אחריה. הוא לא רואה כלב מת ומספר לה על החומה הסינית שמליון אנשים בנו אותה.
עיצוב הדיאלוג לא הגיוני, הזוי.
הסמלים:
חומה סינית – אטימות הבחור למצוקה של המספרת (שם עצמו כחומה). המספרת סוגרת את החוויה הטראומתית של מות אימה כבחומה.
המזוודה – "הוא הולך לאט שקוע בנגינתו הפראית ארוך וסגור כמזוודה" – ישנה סגירות של הבחור עם הוואקמן מול החוויה הטראומתית של המספרת.
מוזיקה פראית – השלכה ממצבה הנפשי של המספרת – רמז מטרים להתפרצות המודחקת: "המוזיקה עלתה ממנו כמו עולה מגופו, כעין יללה".

 אפיזודה רביעית:
הזמן- לילה. המספרת עדיין בשדרה. הכלב המת ממשיך ללכת אחריה. היא חושבת על חניתת המתים במצרים- חניתת המתים הוא ביטוי להדחקת המוות ונעילתו.

 אפיזודה חמישית:
בשובה הביתה רואה המספרת לוויה: האמא בוכה, כורעת על הרצפה, אוכלת את האדמה. משמעות הסיטואציה- האם האבלה מגלמת את פורקן הצער באופן מוחצן.

 אפיזודה שישית:
המספרת נזכרת במותו של המשורר פאול צאלן שגופתו נמצאה על פני נהר הסיינה. היא מתקשרת לחברתה בחיפה לשאול פרטים על התאבדותו, חברתה לא זוכרת פרטים.
המספרת נזכרת בטיול שעשתה עם צבי בוונציה, שם מכרו עיניים מבדולח (מאוד בהיר, נקי).
משמעות סימלית של העיניים- העיניים כראי הנפש, התבוננות פנימית כחלק מהיכולת להתקרב יותר לנגיעות כואבות.

 אפיזודה שביעית:
הזמן- שבת. המספרת חוזרת דרך השדרה, לא רואה את הכלב ונזכרת באימה: "אין צורך לפחד מהמתים אין מה לפחד מהמצבות".
בשלב זה המספרת קרובה לעמוד מול מות אימה פנים מול פנים. דברי האם הופכים למעין שכנוע עצמי, כוח לעמוד מול החוויה האישית שלה לאחר שעשתה את התהליך דרך המתים האחרים.

 אפיזודה שמינית:
זוהי אפיזודה מרכזית בסיפור אליה מתקשרות כל האפיזודות. אפיזודה זו מסיברה את התהליך הנפשי של המספרת, עתה המספרת בשלה נפשית לשחזר את אירוע מותה של האם: "זה היה לפנות בוקר היא נאנחה הנחה רפה אחת". סמל החלונות הסגורים הוא ביטוי לדפוס המשפחתי של סגירת החוויה פנימה. כך גם "החורים השחורים קולטי המצוקות".

 אפיזודה תשיעית:
המספרת חוזרת הביתה, מכינה קפה ומאזינה לרדיו. עוברת תחנה כשמדברים על פרחים מנייר שמקשטים עיר בפורטוגל. היא מעדיפה להקשיב לקולו הרך של הקריין על כתמי שמש, כשהוא עובר לדבר על תקופה של 70 שנה ללא כתמי שמש היא סוגרת את הרדיו.
סמלים: פרחים מתקשרים למוות, שמש מתקשרת לחיים, אופטימיות, חום.
לאחר שהמספרת התמודדה עם מות אימה היא מתחברת לאופטימיות של החיים. קולו הרך של הקריין אליו היא נמשכת מחליף את קולות הצווחה של הבחורה מהחנות ואת המנגינה הפראית של הבחור עם הוואקמן – עתה, יש עידון של הטראומה.

 אפיזודה עשירית:
הזמן: יום ראשון. המספרת הולכת לבית החולים. היא מתעניינת אם קברו את הכלב.
סמל קבורת הכלב: זוהי הפרידה מהטראומה = סגירת מעגל.

 אפיזודה אחד-עשר:
סיום הסיפור- המספרת חוזרת דרך השדרה, היא מתפנה לשבת על הספסל. היא רואה שביל לבן תלוי מעל העצים. תמונה רגועה- תם תהליך נפשי קשה אותו עברה המספרת.

 יסודות פנטסטיים

1. הדמיון של המספר / הסופר / הגיבור אינו כבול לסייגים, לגבולות של המתקבל על הדעת.

2. נשבת המחיצה בין התחומים. לדוגמא: בין דומם לחי, בין אנושי לחי, בין חיים למוות.

3. כל מיני דברים יכולים להופיע כהזייה, כחלום – מזוודה, מוזיקה, טלוויזיה, רדיו – מופיעים בסיפור הפנטסטי כנתון בסיסי של המציאות.

4. בסיפורים הפנטסטיים ניכרת נטייה חזקה לפיתוח סימבוליסטי – התיאור מפורט ומדוייק ויחד עם זאת הוא חותר למשהו מופשט שמאחוריו.

היסוד הפנטסטי בסיפור: הסיפור פותח במציאות ריאלית, מוזכר זמן (יום שישי), מקום (חנות עיתונים בפינת הרחוב). לאורך הסיפור אלמנטים אלו מעצבים מציאות קונקרטית. הזמן מתקדם: "בערב הלכתי… היה לילה חגיגי, למחרת, לפנות בוקר ועוד…". המקום גם כן מוזכר לאורך כל הסיפור. חנות, בית חולים, שדרה וביתה. למציאות זו פורץ היסוד הפנטסטי:

1. הנערה מתוארת עם אלמנטים של חיה: "רוק קמחי פעפע על שפתיה… והיא הוציאה לשונה וניגבה אותו בלשונה", "מבטה דולק לפנים ולאחור כאילו היו לה שני ראשים, זה שלפנים וזה שלאחור", "האצבעות פשוקות בצורת גבעולים לא סימטריים שצמחו מן הרצפה".

2. הדיאלוג בין הרופא למספרת לא הגיוני ונשמע הזוי: "הוא אמר שהוא לא יודע אם תופס זיהוי של כלב… אבל חוץ מזה הכלב לא יכול לטפל בענייני הקבורה".

3. הופעת הכלב בבית החולים מוזרה ומסתורית: בצאתו מחדר החולים: "מגרונו במקום רוק ניגרו טיפות דם… והשמיע קול מוזר".

4. כלב מת הולך אחרי המספרת בשדרה "הכלב המשיך ללכת אחרי מת ואמרתי לעצמי שכיוון שהוא מת הרי ילך אחרי לנצח". ניתן להסביר את היסוד הפנטסטי המופיע בסיפור כמצב נפשי בו נתונה המספרת. היא עוברת תהליך נפשי של התעוררות המודע לחוויה טראומתית עם מות אימה, חוויה שחדקה ועכשיו היא פורצת ללא שליטה. מה שמתרחש הוא תהליך פנימי של המספרת אותו היא משליכה על החוץ. היסוד הפנטסטי מתעתע בקורא האם אכן קרו האירועים. לשאלה זו התשובה היא שהקורא צריך לקבל אירועים אלה, אף אם הם לא הגיוניים כמציאות של הסיפור, של המספרת.

 תהליך התודעה שעוברת המספרת:

א. התמודדות במישור הנפשי, תודעתי מהקרוב לרחוק או במילים אחרות מהחוץ אל הפנים- מהאישה בלבן , הזרה בחנות (האישה היחפה), אל הכלב המת, האם האבלה עם בנה, פאול צאלן (המשורר שהתאבד) עד להעלאת מות האם – כך באה לידי ביטוי דרכה של המספרת להתמודד באופן הדרגתי עם טראומה שהודחקה. רק כך יש לה את האומץ לעמוד מול האבל האישי שלה, מול מות אימה.

ב. תהליך חשיפת התודעה מקבל מימדים פנטסטיים משום כך יש חשיבות רבה בפענוח מערכת סמלים שמתקשרים למוות. הסמלים שזורים לאורך הסיפור ומקנים לו משמעות מורכבת לנושא ההתמודדות עם המוות.
סמלים משמעותיים: הכלב, צבע לבן, חומת סין, עיניים, מומיה במסכה, מזוודה, חלונות סגורים…

ג. הזמן דחוס- מערב שבת עד יום ראשון, זמן אינטנסיבי מעצים את ההתמודדות עם המוות.

 המסרים המשתמעים בסיפור:

1. התמודדות עם המוות היא חלק מהחיים: יש לעשותה בתהליך טבעי של קבלה והכרה, הכחשת המוות הופכת להיות מעמסה רגשית שלבסוף מתפרצת באופנים קשים.

2. יש חשיבות רבה לתמיכץ הסביבה בהתמודדות עם המוות: הסיפור מציג את הסבא כמי שלא נותן דעתו על האבל של נכדתו. הוא העדיף להציג את מות האם באופן הבא: "היא לא מתה, היא רק הלכה". הסב בוכה מחוץ לבית וגם האב לא מהווה דוגמא טובה לביתו בהתמודדות עם המוות. הוא שותק.

 הביקורת הטמונה בסיפור:

האדישות לצערו של האחר באה לידי ביטוי מספר פעמים בסיפור. בהתנהגותם של מוכר העיתונים, הרופא, הבחור עם הוואקמן – כל אלה עומדים בניגוד לנאמנותו של הכלב.
הכלב, כביכול, בעל חיים מקבל תכונות אנושיות ומשמש כדמות הכי אמינה והכי תומכת בחברה כאשר החברה האנושית מתנהגת כחברה אטומה ואדישה.

 כותרת הסיפור:

תפקידה של הכתורת ("סיפור בלי כתובת") היא לכוון את הקורא אל הנושא המרכזי של היצירה. הכותרת בסיפור זה מכוונת את הקורא להתרחשות המרכזית, לנושא המרכזי ולמשמעות הסיפור. כתובת הוא מקום מגוריו וחיים של האדם. מקום המגורים מבטא גם את השתייכות האדם לתרבות ולציבור מסויימים. הכתובת אינה רק אלמנט טכני, אלא רכיב חשוב בזהותו של אדם. המילה "כתובת" מופיעה פעמיים בסיפור בקשר לאשה בלבן. הרופא בבית החולים אמר שאין כתובת: "שום כתובת לא הייתה". וגם בקשר לכלב: "פניו עצובות ורזות והעלים עשו עליו כתובת קעקע".
בסיפור נאמר שלאישה אין כתובת ולא ניתן לזהותה. מדוע אם כן הסיפור לא נקרא "אישה ללא כתובת"?
הכותרת קולעת ישירות לתוכן הסיפור ולנושא המרכזי בו. השם הנתון מרחיב ומעמיק את המסר של הסיפור: לאיש אכן אין כתובת, אך לא רק לה. גם למספרת, לכלב, אולי גם לפול צאלן המשורר שהתאבד ולאימו שך החייל שנהרג בלבנון. לכל אלה אין את מי להאשים, יש רק שאלות. מדוע הדברים קרו כפי שקרו? כיצד מתמודדים עם הכאב? האם אפשר לחיות עם המוות? האם ניתן לפתוח את ה"חלונות הסגורים"? וישנן עוד שאלות ומצוקות…
משמעות המילה "כתובת" היא גם כותרת – כלומר, סיפור ללא כותרת, ללא שם. משמעות שם הסיפור היא היעדר האין (אין כתובת, אין מקום ואין מתן תשובה).

 הכלב בסיפור ומשמעותו הסמלית בסיפור
 

הכלב מלווה את עלילת הסיפור לכל אורכה. יש לו תפקיד חשוב ברובד הגלוי והסמוי של הסיפור. בתחילת הסיפור מופיעה האישה הלבושה בלבן כשהיא מלווה בכלב.
במהלך האירוע הטרגי בו מתמוטטת האישה בעקבות התקפתה של הבחורה בחנות העיתונים, בולטת התנהגותו האנושית והרגישה של הכלב. דבקותו באישה, תגובותיו הפיזיות והרגשיות, עיניו, הקולות הבוקעים מגרונו – כל אלו מבטאים את סערת נפשו, ייסוריו ואהבתו האדירה לאישה. הוא הולך ומת בצמוד למותה שלה. במהלך הריב הקולני, הכלב אינו מרפה מהאישה, לופת אותה בפיו ובטלפיו, נצמד אליה ומייבב בקול. הוא מבצע תנועות חדות וסיבוביות הממחישות את חרדתו. לעתים מתואר הכלב כעומד זקוף על שתי רגליו האחוריות, כאילו היה בן-אדם, וקרסוליו עדינים ורזים. הכלב מלווה את האישה לבית-החולים, למרות שדלתות האמבולנס ננעלות בפניו. בפקחותו, הוא מזהה את המספרת המגיעה לבית-החולים, ואחר-כך כאילו מבין את רצון הרופא והולך איתו בשקט לחדר המתים "לזהות" את האישה שלו. פניו, גופו, קולו ובעיקר עיניו, האדומות כדובדבנים, והרוק הדמי הניתז מפיו מבטאים בעוצמה את כאבו הנורא.

בפתיחת הסיפור בולטת דמותו המיוחדת של הכלב דווקא על רקע דמותה "הכלבית" של הבחורה שנכוותה מהסיגריה. היא מתוארת באופן דוחה במיוחד: "רוק בצורת קצף קמחי פיעפע על שפתיה של הבחורה והיא הוציאה את לשונה וניגבה אותו בלשונה" ובהמשך: "היא ליקקה את סנטרה שהיה מכוסה גם הוא בקימחון הלבן הלח" – לשון ארוכה המשתלשלת עד לסנטר יחד עם קצף לבן מבעבע, מזכירים יותר פנים של כלב מאשר פני אדם. גם תיאור רגליה של הבחורה ש"היו יחפות וגדולות במיוחד, האצבעות שלהן פשוקות בצורת גבעולים לא סימטריים שצמחו מן הרצפה" – מפקיע את תיאור דמותה מן הריאליסטי לעבר החייתי והגרוטסקי. גם תיאורה של הבחורה בעת זעמה במלים: "היא המשיכה לצעוק בקול ניחר, מסובבת את ידיה סביב גופה, מבטה דולק לפנים ולאחור, כאילו יש לה שני ראשים, זה שלפנים וזה שלאחור", מזכיר את דמותו המרושעת של צרברוס – כלב השמירה המיתולוגי של השאול, בעל שלושת הראשים, אשר מריר פיו נרקח רעל קטלני.

מכאן עולה התחושה שלא רק כלב אחד מתרוצץ בפתיחת הסיפור, אלא שניים. בעוד שכלבה הגלוי של האישה בלבן הוא המימוש המושלם של האמרה הידועה "הכלב הוא ידידו הטוב של האדם", הרי שהכלב המדומיין המרחף מעל לדמותה של הבחורה הזועמת והאכזרית, מהווה סמל של עוינות והתנכרות אנושית חסרת-לב. כל אחד מה'כלבים' הללו, משמש כקוטב סמלי בעולמה הרגשי הקרוע של גיבורת הסיפור, ביחס לאמה המתה. מצד אחד, כעס וטינה עצומים על הליכתה בטרם עת של האם שכאילו נטשה אותה, והתחושה שנכוותה מהיעלמות פתאומית זאת ומההסבר הבלתי-מספק לה (זאת באמצעות סמל הכלב הרע המיוצג על-ידי הבחורה הגסה שנכוותה מהסיגריה); ומצד אחר, כמיהה וגעגועים נוגעים ללב אל אמה האהובה (זאת באמצעות סמל הכלב הטוב, הנאמן והמתרפק). השילוב בין שני הכלבים, הממשי והמטאפורי, ממחיש את הרגשות הסותרים המאפיינים בעיקר ילדים נוכח 'נטישה' מפתיעה של הורים שמתו, מה גם שהמספרת בילדותה התמודדה עם המחשבה שאמה עזבה אותה מרצון: "היא לא מתה, אמר אבי-אבי. היא רק הלכה". לפיכך,תפקידם של הכלבים לסייע למספרת בעיבוד האבל על מות אמה ולעבור מרגש גדול ומודחק של כעס לרגש עדין של פיוס והשלמה עם מותה.

נראה שרק המפגש המחודש עם מות האם, דרך מותה הפתאומי של האישה בלבן, משחרר את רגשותיה השליליים של המספרת-הבוגרת, ובעזרת הכלב הממשי שהופך בעצמו למטאפורי – "כלב מת מהלך", מצליחה המספרת להתמודד נכון יותר עם מות אמה.

הכלב "הולך ומת" לנגד עינינו ולבסוף פשוט נעלם. האירוע האחרון בסיפור, מותיר ספק באשר לחיי הכלב. האם מת? האם נקבר? השאלות נענות בתשובה מכוערת של הפקידה בבית-החולים, שעל כלבים מתים צריך לשאול בעירייה.

התנהגותו ודבקותו באישה עומדים בניגוד אירוני לניכור המאפיין את היחסים הקרים בין בני-אדם בסיפור. בולטת אנושיות החיה מול אטימות האדם. באמצעות הכלב נמתחת ביקורת על האדם והחברה. מתברר, שמותר הכלב מן האדם.

 העיסוק במוות

העיסוק במוות עומד במרכז הסיפור. הסיפור מעלה שאלות בנושא המוות ועוסק בתגובת החברה למותו של אדם. המספרת עסוקה במשך 3 הימים שמתרחש הסיפור במוות: בזיהוי גופת האישה בתגובה למוות, בתגובת הסובבים ובתגובת החברה. כל משיכתה אל הנושא נובעת ממות אמה שנשאר אצלה בתודעה כעניין לא פתור  ובמשמעויות של המוות כפי שהיא מבינה אותם. להלן כל האפיזודות הקשורות למוות בסיפור:

ישנו קולאז' של הרבה מאוד אפיזודות שלא קשורות אחת לשנייה ברמת התוכן והדמויות, כאשר המקשר היחידי ביניהן הוא המוות.

1. האישה בלבן-  האפיזודה המתוארת קוראת בחנות בין האישה בלבן לאישה בצעקנית, כאשר חשוב מאוד לשים לב לדיאלוג בין השתיים ולתיאורים של האישה הצעקנית: מוזרה, כאילו יש לה 3 ראשים, הקצף הלבן בפיה, צורת הדיבור, רגליים יחפות "כמו גבעולים", התנהגות של יצור, כלב שחולה בכלבת, היא מדומה לכלב. האישה בלבן אומרת שוב ושוב סליחה וקולה הולך ודועך, האישה בלבן באופן טבעי לא בסדר בגלל התנהגותה, אך המספרת יוצרת תחושה אבסורדית שהאישה הצעקנית היא דווקא לא בסדר בגלל אטימותה כלפי האישה בלבן. האישה בלבן אנלוגית לאימא שלה ולכן המספרת יוצרת את המצב הזה. האישה בלבן מעסיקה את המספרת שוב ושוב, ושלוש פעמים במהלך שלושת הימים המתוארים בסיפור היא הולכת לבית חולים. היא רוצה לדעת מה עלה בגורל האישה והאם נודעה זהותה, והיא שואלת את עצמה שוב ושוב האם זיהו את הגופה. הניסיונות של המספרת לפתור את מות האישה בלבן הם ניסיונות לפתור את מות אמה משום שלאחר שאמה נפתרה היא לא ראתה אותה עוד ולא קיבלה שום מידע מאביה ומסבה, כאן היא מנסה לפצות את עצמה על חוסר הידיעה מהעבר משום שכשאמה נפטרה המשפחה לא הגיבה באופן הנכון ( הסבא אמר "הלכה"- חוסר אכפתיות, האבא שתק).

2. העיסוק בזיהוי גופתו של פול שלאן-  פול שלאן היה משורר גרמני יהודי, יליד 1920, נחשב לגדול משוררי גרמניה אחרי מלחמת העולם ה-2, הוא פרץ את גבולות השפה הגרמנית, יצר מילים חדשות. הוא חי בפאריס ובשנת 1970 התאבד בסיינה. מותו מעסיק את המספרת והיא מפנה שאלות אל חברתה שזוכרת טוב ממנה את פרטי מותו. היא שואלת פרטים טכניים: "האם היו על גופתו סימני זיהוי?", "איך הגיבו השוטרים שמצאו אותו?", "האם זה היה ביום או בלילה?". מנסה להשיג כמה שיותר מידע דבר המגביל לכך שלא ידעה שום פרטים על מות אמה (למרות שהייתה לידה), ובתיאור המקרה הזה מבוטא חלק מהכעס שיש למספרת על האם שהשאירה תעלומה במותה.

3. העיסוק בעיניים המפוחלצות של החיות- היא נזכרת בטיול עם בעלה צבי לאי שבו פרנציקוס הקדוש דיבר עם הציפורים. מוזכרות צנצנות זכוכית שבתוכן עיניים צבעוניות מבדולח. הן נעדרות חיים ותאורן מפחיד ולא נעים. גם אצל הכלב ואצל הרופא המבט חסר אנושיות והבעה. המספרת מרכזת את כעסה בחפצים שמנציחים את המוות ואף בצורה יפה (כמו עיני בדולח).

4. הלוויה של החייל- כאן בניגוד למות אמה ולתגובות גורר מות החייל תגובה אמיתית ומוחצנת שנראית לה כנראה נכונה יותר כי ניתן חופש לרגשות, לא מסתירה את רגשותיה ואילו הסביבה כיכול אדישה: הרב מתפלל ותפילתו טכנית בעוד אם החייל לדבריה מדממת למוות, ובמקרה הזה הדרך שבה מגיבה החברה מזכירה את התגובה למות האישה בלבן.  דרך התיאור של הסיטואציה היא קשה. ישנו ניגוד בין הדרך שבה מתארת הדוברת את דרך התנהגותה של האימא לבין תיאור התנהגותו של הרב, טכנית ללא רגש. הסביבה מתוארת כסביבה תומכת אך ללא רגשות, דבר המעורר אצלה את הזיכרון של מות אמה.

5. המספרת נזכרת איך ליטף הכלב את האישה בטלפיו ובפיו, והדבר הזה מעורר אצלה זיכרונות של מנהגי החניטה ושימור המת במצרים העתיקה. הם חנטו לדבריה גם את הגופה וגם את הנשמה, והיא חושבת על הניסיון של המצרים בכך שהם מנציחים את המת.לעומת זאת, אימא שלה לא רק שהיא לא נשתמרה אלא לא זכרו אותה ואפילו לא דיברו עליה בסביבה הקרובה ולמעשה הסיפור הזה הוא דרך לשימור זכרה והנצחתה.

6. הארבה- גם על הארבה שומעת המספרת באמצעי התקשורת, וגם כאן יש עיסוק במוות, הארבה הוא חיה מזיקה כשמצד אחד מרססים רעל כדי להרוג אותו ומצד שני הפועלים השחורים אוכלים אותו כמאכל תאווה.

7. הזיכרונות על אמה- יש לראות באופן מודגש שכל הדיאלוגים שהיא מצטטת עם אמה עוסקים במוות, לדוגמא: אמה אמרה לה פעם שאין צורך לפחד מהמתים, מהמצבות כי הן עשויות מאבן, הם גרו ליד בית קברות מוסלמי. בתור ילדה היא שאלה את אימא שלה אם יש חיים באבן והיא גם לא הסכימה עם אימא שלה ואמרה שהרוח יכולה לשנות את צורת האבן ואילו האם אמרה שרק הזמן משפיע על הדברים. עניין זה מאוד משמעותי בסיפור כיוון שעבור המספרת הזמן לא שינה כלום: היא התבגרה, התחתנה וילדה ילדים אך הזמן שעבר לא נתן לה מענה לשאלות שהיו לה ונשארו לא פתורות ולא מובנות. בשיחות עם אימא שלה עולה "מוטיב הסגירות"- האם אומרת לה להביט על החלונות שהם סגורים- חלונות סגורים סוגרים בתוכם חיים. הנעילה הזאת לא מאפשרת כניסה וזו אנלוגיה לחוסר ההבנה. בהמשך, המספרת מדברת על "חורים שחורים קולטי מצוקות" וגם זה מתקשר למשהו לא ברור, לא מובן, ואולי זה מראה את השקפת עולמה של המספרת על העולם.

8. כתמי השמש- היא שומעת ברדיו, מופתעת והמומה על השמש, על כתמי השמש ועל רוח השמש שנפלטה מהכתמים והיא שומעת ש70 שנה לא היו כתמי שמש. בהמשך היא מכבה את הרדיו משום שלא מוצאים חן בעיניה דברי המרצה, וזה נראה לה מצב של הדחקה וסתימות משום שהחום הלוהט, הסגור בפנים לא מוצא לו פתחי פליטה. זה מקביל למצב של המספרת ולתחושותיה ולכך שהיא במשך שנים הדחיקה והתקשתה לחזור לאירוע של מות אמה.