עיקרון הגבלת השלטון

השלטון מרכז בתוכו מוקדי כוח רבים. לשם כך יש להגביל את כוחו. עצם העניין שיש אלטרנטיבה לשלטון מהווה הגבלה חשובה. הכוח המרכוז בידי השלטון מתחלק לכמה מוקדי שליטה:

1. שליטה על משאבים כלכליים: שליטה על תקציב המדינה ואופן חלוקתו והשימוש בו. הממשלה מעורבת בחיים הכלכליים במדינה ושולטת על משאבים רבים, קרקעות ואוצרות טבע.

2. שליטה על משאבים אנושיים: הממשלה מעסיקה מגוון אנשי מקצוע לרבות כלכלנים, משפטנים, אנשי מנהל, אנשי צבא, מומחים בתחומי הבריאות והחינוך ועוד. לאנשים אלה יש את הכוח להתמודד עם בעיות כלכליות, טכנולוגיות ופוליטיות בחיי היומיום.

3. שליטה על מקורות מידע: הממשלה שולטת על מאגרי מידע רבים בתחומים שונים ומהווה מקור מידע גם בעבור גופים אחרים כגון מערכת המשפט והתקשורת.

4. שליטה על מנגנוני אכיפה: גופים כמו הצבא והמשטרה שעומדים לרשום הממשלה הם מקורות עוצמה גדולים ויש להבטיח שהרשויות השונות וכן מוקדי הכוח עצמם לא ישתמשו בו בעריצות ובשרירותיות.

 הפרדת רשויות

"שיטת האיזונים והבלמים"- על כל רשות לבלום ולאזן את האחרות. כל אחת מהרשויות מגלמת בתוכה תפקיד מרכזי בדמו'. לעקרון זה יש מטרה אחת- להגביל את השלטון ולא לתת את כל הכוח בידיים שלו, למנוע את עריצות השלטון. עקרון זה מדגיש את חירויות הפרט. יחסי איזון, בלימה ופיקוח הם הכרחיים למשטר דמו'.

ישנם מקרים של סטייה מתפקידי הרשויות:

1. הרשות המחוקקת מתפקדת כרשות שופטת בהסרת חסינות לח"כים.

2. הרשות המבצעת מתפקדת כרשות מחוקקת במקרים של צווי חירום.

3. הרשות השופטת מתפקדת כרשות מחוקקת במקרים של תקדים משפטי.

 בחירות דמוקרטיות

עקרונות הדמו' מהווים את הצד המהותי של הבחירות הדמו':

– עקרון שלטון העם.

– עקרון הגבלת השלטון.

– עקרון הפלורליזם.

– סוגי החירויות כגון התאגדות וביטוי.

– עקרון ההשתתפות- זכויות חברתיות לבחור ולהיבחר.

כדי שבחירות יתקיימו כסדרן הן צריכות להתבצע במובן המהותי וגם במובן הפורמאלי:

– כלליות- כל אזרחי המדינה רשאים להשתתף בבחירות למוסדות הנבחרים.

– חשאיות- הבוחר הוא היחיד שרשאי לדעת כיצד הוא בוחר.

– שוויוניות- כל אזרח זכאי לקול אחד השווה לשאר הקולות.

– מחזוריות- הבחירות מתקיימות בפרקי זמן סדירים הקבועים בחקיקה.

– התמודדות חופשית- קיומה של תחרות הוגנת בין שני מתמודדים או יותר, ובין שתי מפלגות לפחות, משמעו קיום חירויות ייסוד כגון חופש ביטוי, עיתונות, התאגדות באספה והתארגנות פוליטית.

השיטה היחסית מול השיטה הרובית

שיטת הבחירות היחסית- משקפת את כוחן של המפלגות בקרב המצביעים. ייצוגן של המפלגות בפרלמנט הוא יחסי לקולות שקיבלה כל מפלגה בבחירות. בשיטה זו כל הארץ נחשבת כאזור בחירה אחד. שיטה זו מעודדת ריבוי מפלגות בפרלמנט ומגשימה הלכה למעשה את עקרון הפלורליזם. שיטה זו, אינה מאפשרת לרוב למפלגה אחת להשיג רוב בפרלמנט ולכן יש צורך להקים קואליציה של מפלגות, שלפעמים מנוגדות בדרכן, כדי להבטיח את קיום הממשלה. כדי להגביל את מספר המפלגות החברות בפרלמנט וכן להבטיח את יעילות השלטון, כל מדינה קובעת לעצמה את אחוז קולות המצביעים מכלל קולות המצביעים שעל מפלגה לקבל כדי שתוכל לזכות בייצוג מינימאלי בפרלמנט. אחוז מצביעים זה קרוי "אחוז החסימה".

שיטת הבחירות הרובית- בשיטה זו מבחינים בין שתי שיטות של רוב:

 שיטת הרוב הפשוט- עפ"י שיטה זו המדינה מחולקת למספר אזורי בחירה כמספר המושבים בפרלמנט, ובכל אזור בחירה נבחר נציג אחד לפרלמנט, שזכה ברוב קולות פשוט באזור הבחירה. לכן, בשיטה זו הייצוג בפרלמנט אינו משקף בהכרח את קולות המצביעים שכן מועמד שזכה ברוב פשוט באזור אחד, סביר להניח שזכה במיעוט כלל הקולות שכן רוב הקולות בחרו בשאר המועמדים. לכן השיטה עלולה לגרום לעיוות רצונם של הבוחרים. שיטה זו מצמצמת את מספר המפלגות החברות בפרלמנט ואינה מעודדת ריבוי מפלגות.

שיטת הרוב המוחלט- גם עפ"י שיטה זו הארץ מחולקת לאזורי בחירה והייצוג בפרלמנט נקבע עפ"י תוצאות הבחירות בכל מחוז ולא עפ"י סך הקולות שקיבלה המפלגה בכל המדינה. להבדיל משיטת הרוב הפשוט, המועמד חייב לזכות ברוב מוחלט של קולות המצביעים באזור כדי להיבחר, קרי 50%+1 מהקולות. במידה ואין מועמד אשר זכה ברוב מוחלט, יערך לרוב סיבוב שני של בחירות, שכלליו קבועים בחוק הבחירות באותה מדינה.

 יתרונות וחסרונות של כל אחת משיטות הבחירות

	שיטת הבחירות האישית- רובית	שיטת הבחירות הרשימתית יחסית
יתרונות	1. הנציג בפרלמנט מחויב לציבור בוחריו יותר מאשר למפלגה.2. מספר המפלגות בפרלמנט – קטן. השיטה מעודדת יצירת מפלגות גדולות. מאפשר להקים ממשלה יציבה.3. האזרח בוחר אישית מועמד. המועמד הנבחר ידאג לאינטרסים של הבוחר. מעודד את מעורבות האזרחים בפוליטיקה.	1. משקפת היטב את רצון הבוחרים ומבטאת את עקרון שלטון העם והפלורליזם.2. מבטיחה כי הנבחרים לח"כ יטפלו בנושאים כלליים וציבוריים ולא יתמקדו בבעיות אזוריות.3. מעודדת צמיחת מפלגות חדשות בהתאם לשינויים החלים בחברה.
חסרונות	1. השיטה מעודדת התמקדות של חברי הפרלמנט בעניינים מקומיים ובאינטרסים צרים של מחוז הבחירה על חשבון ראייה כלל ארצית.2. אין ייצוג לקולות שניתנו למועמדים שלא נבחרו ולכן אין ייצוג לכלל האזרחים ומגוון הקבוצות.	1. ריבוי מפלגות – פוגע ביעילות ובתפקוד. מחייבת הקמת ממשלה קואליציונית המורכבת מכמה מפלגות ובהן מפלגות קטנות הכופות לעיתים את דעותיהן ואת האינטרסים שלהן על המפלגות הגדולות.2. אין ייצוג הולם לבעיות אזוריות.3. קיימת אצל הנציג נאמנות למפלגה ולא לבוחר.

מנדט- סך כל הקולות חלקי 120.

אחוז החסימה- הקריטריון לפיו יכולה מפלגה להפוך לסיעה (להיכנס לפרלמנט).

 מנגנוני פיקוח וביקורת

ישנם מנגנוני פיקוח פורמאליים ובלתי פורמאליים להגבלת השלטון ומעליהם שלושה גורמים מגבילים חשובים:

1. בחירות.

2. מערכת המשפט.

3. הפרדת רשויות.

 מנגנונים פורמאליים

1. הפרלמנט- קיום אופוזיציה שתפקידה לבקר את הממשלה ע"י הצבעות אי- אמון. השלטון חייב לקבל את אישור הפרלמנט על כל צעד. בנוסף קיים חוק התקציב שהוא שווה ערך לאי- אמון בממשלה. ישנם שני מנגנוני פיקוח נוספים מטעם הפרלמנט:

א. הצעה לסדר היום- הצעה שניתנת לדיון ע"י ח"כ ומאושר ע"י יו"ר הכנסת.

ב. שאילתה- שאלה שח"כ יכול להפנות לאחד ממשרדי הממשלה בנוגע לתפקודו.

2. מבקר המדינה- גוף שהוקם מטעם המדינה. מבקר המדינה הוא בד"כ שופט עליון בדימוס. כל משרד ממשלתי או חברה ממשלתית נתונים לביקורת ע"י מבקר המדינה שתפקידו לבדוק שאלה פועלים בחסכון, ביושר וביעילות.

3. נציב תלונות הציבור- אומבודסמן. תפקיד שני של מבקר המדינה, באמצעותו יודע מבקר המדינה את מה הוא צריך לבקר. נציב תלונות הציבור חייב להשיב מענה לכל אזרח.

4. נגיד בנק ישראל- מפקח ומבקר את משרד האוצר, שר האוצר ופעולותיהם.

 מנגנונים בלתי פורמאליים

1. התקשורת- מושמעת, כתובה ונראית. תפקידה להעביר את המידע לציבור. התקשורת אמורה להיות אובייקטיבית אך היא נשלטת ע"י מספר משפחות בארץ. התקשורת יכולה לתפקד כתקשורת חוקרת ולחקור ולבקר את צעדי הממשלה.

2. אמנות- ספרות, שירה וקולנוע שמבקרים ומוחאים נגד מדיניות הממשלה. כאשר האמנות גובלת בהסטה או פוגעת ברגשות של סקטור מסוים היא נפסלת

3. אמצעים שונים- מכתבים לעיתונות, עצרות מחאה, הפגנות וכד'.