השיר נכתב כתגובה מיידית של המשורר על הפרעות, שהתרחשו בשנת 1903 נגד יהודי קישינב שברוסיה – פרעות שבמהלכן נרצחו 49 יהודים.
מיד לאחר הפרעות מונתה ועדה של יהודים באודיסה שברוסיה, ביניהם ביאליק. חברי הוועדה בראשותו של דובנוב נשלחו לחקור את מעשי הפרעות.
בשיר זה נותן המשורר ביטוי ספונטני, קצר חד חריף ומתפרץ לעוצמה של סערת הרגשות, שהציפה אותו סמוך לארוע הטראומטי.
זהו שיר אישי ולאומי, קיימת הזדהות רגשית עמוקה מאוד עם העם, ולכן כשהוא מתאר את תחושתו האישית, הוא מצליח לבטא באמצעותה את תחושת העם.
המצוקה הכפולה המובעת בשיר היא פרי התקופה – הן בהתייחסות לאירוע היסטורי אקטואלי, והן בהתייחסות לרוח ההשכלה ולמשבר עזיבת בית המדרש, כפי שחווה אותם המשורר בחייו האישיים.
נושא המרכזי – בקשה כי עולם המושתת על חוסר צדק ועל רשע – תבוא עליו כליה.
נושא הבית הראשון הוא התפילה וחוסר התקווה
המשורר פונה לשמים בבקשה שהם יבקשו רחמים עליו, משום שהוא אינו יודע אם יש אל בשמים, ואם אמנם יש אל – האם יכול האדם ליצור עמו קשר באמצעות התפילה.
הערעור על קיומו של האלוהים הוא עקיף, שכן הדובר השר מעלה את האפשרות, שהפגם מצוי בו, שהוא אינו מסוגל להתפלל, למצוא את התפילה הנכונה , שתפתח את שערי השמים ותוביל אותו לאלוהים. למשורר אין אמונה ביכולתו האישית ליצור קשר עם האל, ולכן הוא מבקש מהשמיים שהם יתפללו עבורו.
כשהמשורר מבקש רחמים, הוא אינו מתכוון על עצמו באופן אישי, אלא על העם היהודי. הוא מזהה כאן את עצמו עם כלל העם.
מקובל לומר, כי האמונה היא בלב, כשהדובר אומר כאן, כי ליבו מת, הוא מתכוון, כי האמונה באל, שהיתה בלבו, מתה ואיננה עוד. הדובר מביע תחושה של ייאוש מוחלט. ייאוש זה בא לידי ביטוי במלים "אזלת יד", "אין תקווה עוד".
אבדה כל תקוותו, הוא מרגיש יאוש ואכזבה, ומתוך תחושה זו בוקעות שאלותיו – "עד מתי", עד אנה, עד מתי?"
אנאפורה – מלה או ביטוי, שחוזרים בתכיפות בדרך כלל בראש שורה להבעה חזקה של רגשות תוכחה או התלהבות או רגש חזק אחר
בבית הראשון שורה אחרונה חוזרת המלה עד שלוש פעמים ברציפות – השורה מבטאת תחושה חזקה של חוסר אונים וחוסר תקווה.
נושא הבית השני – השחיטה, פנייה לתליין
המשורר פונה לתליין ההופך את כל הארץ לגרדום, ובכאב ציני הוא פושט את צווארו לשחיטה.
גם הפנייה לתליין מעלה טענה עקיפה לאלוהים, משום שהתליין מתנהג כאלוהים ובמקום היד החזקה של אלוהים, לתליין זרוע עם גרדום.
הכוח נמצא בידי שליטים-רוצחים, לתליין יש זרוע עם גרדום והוא הופך את כל הארץ לגיא הריגה גדול. ואילו המשורר ובני עמו הם המיעוט הנרדף והנשחט, ש"דמם מותר" – דם תינוקות וזקנים.
אנחנו המעט – רבים
דמי מותר – יחיד
האני והלאומי שווים, ה"אנחנו" ו"האני" זהים, האמירה "דמי מותר" היא התרסה כלפי שמים. אלוהים עזב את עמו. התליין אינו מפריד בין יונק לשב, והדובר השר מקללו, ומצפה כי שפיכות הדמים תהווה כתם תמידי על מי ששפך אותם, כתם שלא ימחה לעולם, ויהווה עדות נצחית לעולם ולאנושות כולה על מעשיהם הנפשעים.
מטונימיה- תאור השלם באמצעות תיאור החלק
תאור האל והצדק באמצעות תיאור הכסא של הצדק – בית ג'
התליין כמטונימיה של הגויים – בית ב'
בבית ג' – קריאה להתגלות מיידית של הצדק
בבית זה מביע המשורר תביעה לצדק, שיבוא בזמן, מיד! (בניגוד לרעיון הצדק המאוחר, שיבוא לעם היהודי באחרית הימים כפיצוי על סבלו בהווה, כפי שהוא מופיע בדברי הנביאים במקרא)
צדק לאחר מעשי האכזריות אינו יכול להשיב לחיים את הקורבנות, ולכן אינו פיצוי, אלא מיותר, ויש להשמיד כסא צדק כזה.
בתרבות היהודית הדתית מקובלת התפיסה, כי האל הוא שיושב על כסא הצדק ושופט. יש כאן מצד המשורר ביטוי תוקפני מאוד כלפי מי שמחולל "צדק" כזה.
המשורר מבקש לא להסתיר או לטשטש את מעשי הרשע, אלא להשאיר אותם כעדויות גלויות לעולמים על פני השמיים והארץ גם יחד. המשורר משתוקק שזכר המעשים הנפשעים יזעזע את השמיים, עד שיהרוס אותם.
המשורר רוצה למנוע מן הגויים הרשעים אפשרות להשיג סליחה וכפרה על מעשיהם הנפשעים באמצעות ענישה על ידי גורם מבחוץ. הוא רוצה עבורם ענישה קשה יותר: ענישה עצמית מבפנים, בתוכם. הגויים יחיו בתוך זכרונות מעשי הרשע שלהם כרוצחים. דם הנרצחים על ידם ירדוף אותם ויעורר בהם רגשות אשמה חזקים מאוד לנצח, לדורי דורות. רגשות האשמה יכלו אותם מבפנים, וזה יהיה עונשם והדרך הקשה והבלתי אפשרית, למעשה להתנקות מחטאיהם (הנקו- שורש נ.ק.ה נפעל ציווי)
נושא הבית הרביעי – הוא קקלת הנקמה וקללת עולם הרשע
הדובר מקלל את אלו המבקשים נקמה. משום שהיא אינה אפשרית, אין הוא מבקש נקמה רגילה, (משום שבנקמה יש מעין תגובה שאמורה להביא לאיזון) ומכיוון שאי אפשר לכפר על רצח ילד קטן, אפילו השטן עוד לא ברא נקמה שתהיה נוראה מספיק כדי לנקום דם ילד. הדם השפוך ייקום את עצמו. דם הקורבנות חותר תחת יסודות העולם הרקובים, ובפוגע בקיומם.
אפשר לקרוא את השיר כזעקה נגד הפגיעה הקשה שפגעו הגויים ביהודים, נגד הפוגרום – "השחיטה" שבוצעה על ידי הגויים. אולם, ניתן לקרוא את השיר גם כקובלנה קשה ביותר כלפי "השמים", כלומר כלפי האל – שנתן לזוועות להתרחש. בהתאם לכך מביע השיר תפיסה חדשה של מציאות, ללא אמונה דתית.
השיר מתפתח בהדרגה: מן הפרטי אל האוניברסלי (האישי אל הכללי), ומן השמים אל תהומות הארץ.
בית א' – הדמות הראשית בבית הראשון אני – תפילה
בית ב' אנחנו – שחיטה
בית ג' אתם – רשע, עוול
בית ד' עולם – קללה (נקמה, שטן, דם, תהומות)
ההדרגה קיימת בפניית המשורר מן השמים אל הארץ ועד תהומות מחשכים. הדרגה זו מביעה את זעקתו של המשורר על אובדן תקוותו ואמונתו, מתארת את העוול שנעשה על פני האדמה, ולאחר בקשה אחרונה של צדק משמים – קיימת שקיעה כלפי מטה, עד מוסדות ארץ ועד תהומות מחשכים. בהדרגה זו אף הולך ומתגבר הצבע השחור.
בשיר שני סוגי תמונות:
תמונות קוסמיות – שמים מתפללים, דם החותר בתהום תחת מוסדות הארץ, כסא הצדק, הארץ כגרדום.
בית א' – שמים מתפללים
בית ב' – כל הארץ גרדום
בית ג' – כיסא הצדק נהרס
בית ד' – הדם חותר בתהום ומפורר את עמודי הארץ.
תמונות מחושיות – תמונות השחיטה והרצח: התליין ובידו קרדום, הצוואר המושט לשחיטה, הקודקוד המוכה, ודם התינוק והשב המזנק על כותנת התליין.
השיר פותח בזעקה אישית של המשורר ("אני"), ממשיך בתיאור הפגיעה הקשה בעם ישראל ("אנחנו"), עובר לתיאור ניצחון הרשע ("אתם" –רוצחים) ומסתיים בתיאור חורבן יסודות העולם ("מוסדות הארץ").
על השחיטה / חיים נחמן ביאליק – סיכום וניתוח – קווים כלליים
רקע היסטורי ותחושת הניתוק מהאמונה
השיר "על השחיטה" נכתב כתגובה ישירה לפרעות קישינב, שהתרחשו כאמור בתחילת הסיכום בשנת 1903 ברוסיה, בהן נרצחו עשרות יהודים באכזריות. חיים נחמן ביאליק, שהיה חלק מוועדה שחקרה את מעשי הזוועה, חשף את רגשותיו דרך היצירה הזו, המשקפת תחושת אובדן אמונה נוקבת ואכזבה עמוקה מהאל, שנתן לרשע להתקיים. הפנייה האישית בשיר מתעצבת כזעקה כללית, ומביעה את המצוקה של כלל העם היהודי בעקבות האירועים הקשים הללו.
מבנה השיר והדרגת הזעקה
השיר מתפתח בהדרגתיות מן האישי אל הכללי, ומן השמיים לארץ. בבית הראשון הדובר מביע ייאוש וחוסר אמונה ביכולת ליצור קשר עם האל; הוא חש שליבו מת ולא יכול להתפלל יותר. בית זה מציג את התפילה חסרת התקווה והפנייה הכואבת של הדובר לאל.
דמות התליין ותמונת הדם כחלק מהנוף האוניברסלי
דמות התליין המופיעה בשיר מסמלת את הגויים הרוצחים והפוגעים, כשביאליק משתמש בה כמטונימיה לרוע האנושי כולו. התליין שולט במרחב, מתואר כדמות כל-יכולה, ומשמש כסמל לאדישות האל כלפי גורל היהודים. הדם השפוך "חותר בתהום", עדות לזעם עמוק ולתחושת אי-הצדק שחותרת תחת יסודות העולם. הבית האחרון קורא לנקמה שתחרוג מהגיון הצדק הרגיל, ומביעה את הכמיהה שדם הקורבנות ירדוף את הרוצחים לנצח.
סיכום ופרשנות מסכמת
"על השחיטה" אינו רק זעקה אישית, אלא גם קריאה לתשומת לב למצב העם היהודי, שנראה כביכול ננטש לנפשו ללא מענה מצד האל. ביאליק חותר כאן לעמדה חדשה בה התרבות היהודית נתפסת כמשתנה – ממצב של הסתמכות על האמונה למצב של זעם ואובדן תקווה.
כתיבת תגובה