קיימות שתי גישות הבנויות על עקרונות החירות והשוויון כאשר כל גישה שמה דגש על עקרון אחר וכל מדינה מאמצת לעצמה את הגישה המתאימה לה.
| סוציאל-דמוקרטית | ליברלית | |
| הערך העומד במרכז הגישה | שוויון. | חופש. |
| מי עומד במרכז הגישה | החברה/ הקהילה. | הפרט- האינדיבידואל. |
| השוני בין הגישות | דגש רב יותר על שוויון מאשר על חירות. | דגש רב יותר על חירות מאשר על שוויון. |
| הממשל | עליו לדאוג לצרכים הבסיסיים של אלה שאינם יכולים להגיע לכך. | מוגבל ומתערב כמה שפחות בחיי האזרח. |
הגישה הסוציאל- דמוקרטית: גישה זו אומרת שעקרון השוויון חייב להתקיים והיות מודגש. תפקידה של המדינה לדאוג באופן שווה לאזרחיה בכל תחומי החיים. לדוגמא: קצבאות ביטוח לאומי שניתנות לכל אדם שמשכורתו לא מגיעה לשכר המינימום. חובתה ואחריותה של המדינה להבטיח את עקרון השוויון ולממשו.
הגישה הליברלית: גישה זו שמה דגש על עקרון החירות. החיים חייבים להתקיים במינימום התערבות של המדינה בחיי אזרחיה. המדינה אומרת שכל אזרח אחראי לחייו בנוסף לכך שהמדינה אחראית לחיי האזרחים. כל אחד יתקדם בחייו בהתאם לכישוריו. גישה זו דוגלת ביישום של כל סוגי החירויות שהמדינה מאפשרת.
– בגישה הסוציאל דמוקרטית מודגש עקרון השוויון אך קיים גם עקרון החירות כמו גם בגישה הליברלית בה מודגש עקרון החירות אך קיים גם עקרון השוויון.
– תחומי החיים בהם עוסקות הגישות הם בעיקר הכלכלי והחברתי כאשר הגישה הסוציאל- דמוקרטית נותנת יותר שוויון והליברלית נותנת יותר חירות.
– הגישה הליברלית שמה דגש על הגנה על זכויותיו של הפרט, כל עוד חירותו של הפרט אינה באה ע"ח חירותו של הזולת.
– הגישה הסוציאל- דמוקרטית טוענת שרק קיומה של דמו' חברתית- קהילתית- כלכלית, יעניק עצמאות ובטחון להשתתפות בחיים הפוליטיים. סוגי הדמוקרטיה הללו מדגישות את עקרון השוויון ע"ח עקרון החירות כדי לצמצם פערים חברתיים. כדי לקיים זאת, חייבים להתקיים תנאים הכרחיים של השכלה ותנאי חיים מינימאליים.
– עפ"י התפיסה הסוציאל- דמוקרטית הדמוקרטיה תהיה שלמה גם במובן המהותי וגם במובן הפורמאלי רק כאשר המדינה תדאג לצמצום פערים כלכליים.
עקרון שלטון העם
עקרון שלטון העם הינו אחד העקרונות המרכזיים בדמוקרטיה והוא הכרחי לקיומה. מקורו ברעיון האמנה החברתית שלפיה המדינה קמה ע"י העם ולמען העם, כלומר – שלטון העם הוא ביטוי לריבונותו של העם.
נהוג להבחין בין דמוקרטיה ישירה לבין דמוקרטיה ייצוגית או עקיפה :
דמוקרטיה ישירה – דמוקרטיה שהייתה נהוגה ביוון העתיקה ובה כל העם לקח חלק בקבלת ההחלטות הפוליטיות במדינה .
דמוקרטיה עקיפה – דמוקרטיה בה נציגי העם משתתפים בתהליכים הפוליטיים , אותם נציגים נבחרים ע"י העם .
הסיבות לכך שבמדינות הדמוקרטיות המודרניות נהוגה דמוקרטיה עקיפה :
1. גודלה העצום של האוכלוסייה.
2. כמות הידע והמידע הנחוצים לצורך קבלת החלטות היא עצומה ואין ברשות רוב הציבור את הכלים לקיום תהליך זה של קבלת החלטות.
3. יש צורך בהכרת המערכת הפוליטית על כל מורכבותה והשינויים החלים בה – רוב אזרחי המדינה אינם מכירים, מתעניינים ומעורבים בסוגיה זו.
שני ביטויים לדמוקרטיה ישירה בימינו הן: משאל עם ויום הבחירות.
משאל עם
במשאל עם השלטון פונה בשאלה אל העם על מנת להכריע בסוגייה מסוימת . התשובה במשאל עם חייבת להיות כן/לא.קיימים שני סוגי משאל עם :
מחייב – השלטון מתחייב לקבל את המלצת העם .
מייעץ- המלצת העם היא בגדר ייעוץ והשלטון לא חייב לקבל אותה .
הנימוקים נגד משאל עם:
– אפשר לראות במשאל העם מעין הבעת אי-אמון במוסדות הנבחרים הדמוקרטיים.
– מבחינת הניסיון ההיסטורי, זהו "מכשיר" שנעשה בו לפעמים שימוש לרעה.
– משאל עם מאפשר רק הכרעה ברורה בין "כן" ולא", כאשר הבעיה לפעמים מורכבת יותר מכך. כמו כן אין אפשרות להבעת דעה של עם .
– דרך הניסוח של השאלות עלולה לפעמים להשפיע על התוצאה, לכל מי שעונה על שאלת משאל העם בחיוב או בשלילה, יש פירושים משלו לשאלה.
– משאל העם נוטה לפגוע בטכניקה המובהקת ביותר שפותחה בדמוקרטיה – דרך הפשרה.
– האפשרות של פנייה לעם יכולה להיות אמצעי של פריקת אחריות.
הנימוקים בעד משאל עם:
– ממשלה שהעם הצביע "לטובתה" במשאל עם היא ממשלה הבטוחה כי עשתה את הדבר הנכון ותוכל לשכנע את העם בצדקתה.
– כאשר מעניקים לעם את הזכות להכריע זה אינו סימן של חולשה, אלא הוכחה לביטחון עצמי ואיתות לעם שסומכים עליו.
– המשאלים יכולים לתת להנהגה מנדט ברור בנושאים ספציפיים שעולים על סדר היום.
עקרון שלטון העם במדינות דמוקרטיות בא לידי ביטוי בצורות ממשל ייצוגיות שונות:
1. ממשל פרלמנטארי- ממשל בו הממשלה תלויה בפרלמנט ונבחרת מתוכו.
2. ממשל נשיאותי- העם בוחר ישירות את ראש הראשות המבצעת – הנשיא, ובמקביל את נציגיו לפרלמנט. בממשל נשיאותי לנשיא יש אפשרות להטיל זכות וטו על החלטות לפי רעות עיניו ( ואז הוא מבטל אותן ).
3. ממשל מעורב- ממשל המערב דמו' פרלמנטארית ונשיאותית, כמו בצרפת – הנשיא, ראש הראשות המבצעת, נבחר בבחירות ישירות לנשיאות ובנפרד מתקיימות בחירות לפרלמנט וממנו תוקם הממשלה.
עקרון הפלורליזם
עקרון זה כולל שלושה אלמנטים מרכזיים :
– ריבוי ומגוון של דעות וקבוצות.
– הכרה בזכות קיומן של קבוצות שונות .
– זכותן של קבוצות להתארגן ולממש זכויותיהן .
חשיבות הפלורליזם לחיים הדמוקרטיים
א. הפלורליזם מכיר בזכות המחלוקת והשונות בין בני האדם, ומכיר בצורך להתארגן בקבוצות עפ"י נטיית ליבם, צורכיהם ודעותיהם.
ב. הפלורליזם מביא לפיזור הכוח השלטוני והפוליטי במדינה, תופעה המונעת השתלטות של גורם אחד או אדם אחד עם המערכת השלטונית – מאפשר גם איזון בין הגורמים השונים והרשויות השלטוניות.
ג. הפלורליזם נותן לגיטימציה למאבקים בין הכוחות הפוליטיים, המפלגות והארגונים – בכך הוא מונע סכנת אלימות מילולית ופיזית.
ד. הפלורליזם מחזק את עקרון שלטון העם בכך שהוא מעודד אזרחים רבים להשתתף ולהתארגן בארגונים, מפלגות וכו'.
ה. הפלורליזם, כמו הדמוקרטיה, מעודד תחרות חופשית בין הקבוצות השונות ורואה בכך בסיס לקיום דמוקרטיה תקינה.
עקרון הסובלנות
סובלנות הינה תנאי הכרחי למימוש הפלורליזם. סובלנות הינה ערך שנובע בראש ובראשונה מן ההכרה בכבודו של האדם ומחירותו להיות שונה מזולתו, לחשוב ולנהוג על פי דרכו. סובלנות משמעה גם נכונות לקבל את השונה ולנהוג בכבוד כלפי בני האדם השונים במראה, בצבע העור, מין, דת וכו'. בפוליטיקה באה לידי ביטוי סובלנות בכך שגם האזרחים וגם השלטון מאפשרים לקבוצות וליחידים חריגים בדעותיהם לבטא אותן ולנסות להשפיע באמצעותן.
וולטר, בשנת 1763, הטיב לנסח את ערך הסובלנות וטען: "אני שולל את מה שאתה אומר, אבל אגן עד מוות על זכותך לומר את הדבר" – מדובר רק בדעות בתחומים שאינם כלולים בנושאים המוסכמים על כלל החברה.
חשיבות עקרון הסובלנות לדמוקרטיה :
מימוש עקרון החירות וזכויות הפרט .
קבלת השונה , קבוצות שונות ושאיפותיהם .
קיומה של תחרות פוליטית חופשית .
מתן יציבות למשטרה ולחברה כי הסובלנות מונעת אלימות.
עקרון ההסכמיות
עקרון ההסכמיות מאפשר את קיומם של חברה ומשטר דמוקרטי ללא ויתור על חילוקי דעות, תחרות ומאבק בין הקבוצות השונות. העיקרון מורה על הסכמה רחבה (קונצנזוס) בין כל מרכיבי החברה בנושאים מרכזיים. ההסכמה נחלקת ל-3 רמות:
1. הסכמה על המסגרת של המדינה ועל הלגיטימציה לקיומה של המדינה במסגרת גבולות קבועים.
2. הסכמה על צורת המשטר ותמיכה בהמשך קיומו.
3. קבלת השלטון שנבחר באמצעות בחירות כשלטון לגיטימי.
ההסכמיות באה לידי ביטוי באמצעות הסדרים (כללי משחק) שמאפשרים לחברה הפלורליסטית לפעול. כל החלקים של החברה פועלים תוך תיאום. במדינת ישראל שוררת הסכמה רחבה בין כלל האזרחים בדבר אופייה הדמוקרטי של המדינה, ובין רוב האזרחים היהודים קיימת גם הסכמה על היותה מדינה יהודית. אולם בחברה הישראלית קיימות גם מחלוקות בנושאים מרכזיים כמו יחסי דת ומדינה, כתיבת חוקה למדינה, גבולות המדינה. אי-הסכמה זו עשויה להוות איום על יציבות משטרה הדמוקרטי של המדינה. דוגמה להסכמיות הוא הסטאטוס קוו .
לסיכום: קיומם של כל שלושת העקרונות הנ"ל יחד ( פלורליזם , סובלנות והסכמיות ) הוא תנאי הכרחי לקיום משטר דמוקרטי תקין . הייחודיות של עקרון הפלורליזם היא העובדה שהוא מגלם בתוכו עקרונות נוספים שרק במידה וכולם יתקיימו בו זמנית יתקיים משטר דמוקרטי אמיתי .
עקרון הכרעת הרוב
עקרון הכרעת הרוב קשור עם עקרון שלטון העם ועם עקרון הפלורליזם וההסכמיות. הנחת היסוד של העיקרון היא שקיימות דעות רבות ושונות בחברה; ישנם נושאים רבים שאין עליהם הסכמה, ישנם גם ניגודי אינטרסים, אולם חייבים להחליט ולכן אומר הרעיון הדמוקרטי – הכרעות יתקבלו עפ"י דעת הרוב. "רוב" הוא רוב אזרחי המדינה או רוב אנשי הארגון האמורים לקבל החלטות. עקרון זה כפוף למגבלות:
1. ההכרעה חייבת להתקבל באופן דמוקרטי ועפ"י חוקים וכללים שנקבעו מראש.
2. הכרעת הרוב אינה יכולה לפגוע במיעוט, להיפך- עליה להתחשב בזכויות המיעוט וברגשותיו. למשל, אם מדובר במיעוט לאומי אתני או דתי, חייב הרוב לאפשר לו לחיות עפ"י אמונתו.
3. כל קול של כל אחד שווה לשני .
עריצות רוב
כאשר הרוב מתכחש לחובתו הבסיסית (לשמור על זכויות המיעוט ואי-דיכוי זכויותיו הבסיסיות) ומפר אותה – מבטל למשל בחירות דמוקרטיות (חופש התארגנות, חופש ביטוי, חופש הפגנה), בכך הוא למעשה מונע מהמיעוט לשכנע את הציבור לעבור לצידו. זוהי עריצות רוב. חשוב לציין שרק במצב כזה, פוקעת חובתו של המיעוט לציית לחוק.
סוגי רוב
רוב רגיל – המספר הגבוה יותר שאחד המועמדים זכה בו .
– כשיש שתי דעות – המנצח צריך לזכות ב-50% מהקולות ומעלה .
– כשיש שלוש דעות או יותר – המועמד בעל מספר הקולות הרב ביותר .
רוב מוחלט – המנצח צריך לזכות לפחות במחצית ומעלה ממספר הקולות . בסוג זה של רוב יש חובת נוכחות על כל הבוחרים .
* ישנן שתי שיטות של בחירות לפרלמנט:
1. שיטה יחסית – שיטת בחירות שבה הייצוג בפרלמנט הוא יחסי לאחוז הקולות שקיבלה כל מפלגה בבחירות . בשיטה זו כל הארץ נחשבת אזור בחירה אחד .
2. שיטה אזורית-רובית- שיטת בחירות שבה מועמדים או מפלגות זוכים לייצוג בפרלמנט רק אם זכו ברוב באזורי הבחירה . הארץ מחולקת לאזורי בחירה .
כתיבת תגובה