השיר "צנח לו זלזל" הוא שיר לירי קצר, החושף את רגשות הדובר-השר באמצעות מטאפורה מתחום הטבע
השיר בנוי מארבעה בתים:
בית א' – סתיו זלזל = משורר
בית ב' – חורף משורר
בית ג' –חורף זלזל
בית ד' – אביב זלזל = משורר
בית ראשון:
בבית זה מתאר המשורר זלזל, כלומר ענף דק בדומה לקנוקנת של גפן. יש אנלוגיה ישירה בין הזלזל למשורר. שניהם נשענים על גדר במצב של שינה, האופיינית בטבע לתקופת הסתיו.
המשורר משווה עצמו לזלזל, שהוא חלק מצמח. לאחר שפירות הצמח נשלו, חש הזלזל חוסר שייכות וחוסר קשר לגזע שלו וגם לשוך שלו (שוך הוא ענף מסועף ממנו מסתעפים ענפים רבים). הזלזל מרגיש מנותק מסביבתו הקרובה, אליה הוא מחובר פיזית באופן ישיר, וגם ניתוק מהבסיס התחתון, ממנו עולה הצמח כולו.
ייתכן שניתן להקביל זאת לתחושת ניתוק אצל המשורר ממשפחתו הקרובה או מסביבתו האנושית הקרובה וגם מן התשתית הרוחנית של העם היהודי בכלל.
לצמח היו בעבר פירות שנשלו ארצה כדרכם הטבעית של פירות בשלים, וגם למשורר היו בעבר פירות יצירתו, אותם שיחרר מנפשו החוצה כשירים.
יכול להיות, שהמשורר ראה צמח בעל זלזל נשען על גדר, ותוך כדי התבוננות בו חש הזדהות איתו, וראה דרכו בעיני רוחו את מצבו הוא.
בית שני:
בבית זה מתואר הצמח בלבד בעונה של סער, כנראה חורף.
המשורר מזכיר את תקופת הפריחה, שהיתה לצמח, כעניין של עבר רחוק ונשכח וכן את הפרי, שהיה בעבר ונשל.
לצמח נשארו עלים בלבד. מתוארת כאן תמונה של רוחות סוערות, המכות בצמח, שנחבט כתוצאה מכך גם בגדר, עליה נשען. המכות – החבטות גורמות לנפילת העלים מהצמח ארצה חללים.
במלים " חללים" מתאר המשורר את מותם של העלים כקורבנות בקרב עם מזג האוויר הסוער
בית שלישי:
בבית זה מתואר המשורר בלבד, אך תוכן השיר מקביל לבית השני. אותו מזג אוויר סוער וקשה ביותר: "זוועה". המשורר נמצא בתוך בית מוקף קירות בניגוד לצמח שבחוץ. עם זאת מצב שניהם מאוד דומה. כמו הצמח גם הוא חסר מנוחה, אינו יכול לישון, נמצא בבדידות כמו הצמח הבודד שבחוץ, מתואר בחשכה של הלילה, כשהוא מתחבט, מפרפר, מתייסר, נאבק, כלומר במצב של מצוקה קשה, והפועל מתחבט מזכיר את החבטות, שמקבל הצמח מהרוח ומהגדר. ובכל זאת יש גם ניגוד בין שניהם: הצמח בחוץ, נחבט על ידי גורמים מבחוץ, שאין לו שליטה עליהם, נפגע פיזית.
המשורר – בפנים, חובט בעצמו במו ידיו, נתון במצוקה נפשית גדולה עד כדי תחושה של חוסר אונים וחוסר שליטה במצב, והוא מביע משאלה לרוצץ – לשבור לרסיסים, לנפץ את ראשו אל הקיר ולחסל את עצמו פיזית בגלל מצוקתו הנפשית
בית רביעי:
בשיר יש התחלפות של עונות השנה. על פי הסדר לאחר הסתיו בא החורף ובסיומו באה עונת האביב , שהיא עונה של פריחה והתחדשות בטבע.
יש בתאור כאן אנלוגיה ניגודית בין הטבע, הפורח באביב, לבין תחושת המשורר לגבי מצבו: הוא נתון בבדידות גמורה, כלפי חוץ תלוי על הגזע שלו, אך אינו מחובר אליו באמת. המשורר מדמה את עצמו לענף קרח לחלוטין, בלי ציצים (ניצנים), שמסמנים התחדשות, בלי פרחים, בלי פריות ובלי עלים, כלומר במצב של מוות גמור ללא כל תקווה להחלץ ממנו לחיים מחודשים.
הצמח ניזוק באופן קשה בתקופת החורף ובכל זאת פורח ומתחדש בעונת האביב, ואילו המשורר אינו מצליח להתאושש מהמשבר הטראומטי שעבר, לא מצליח לפרוח, מפני שהוא בודד ומרגיש חוסר קשר ושייכות לגזע לו. בקרב עמו יש למשורר הרגשה נפשית של תלוש, מנותק, לא שייך. הרגשה פנימית זאת מעקרת אצלו את התהליך היוצר.
יש בשיר זה יסוד אוטוביוגרפי. כידוע ביאליק לאחר "צנח לו זלזל" לא יצר כלל כמה שנים רצופות וגם אחר כך כתב מעט מאוד שירים בהשוואה לפוריות, שאפיינה את יצירתו לפני תקופת כתיבת שיר זה.
העיצוב האומנותי
1. שיר לירי: שיר קצר, המבטא חוויה אישית של המשורר.
2. לשון פיגורטיבית עשירה בציורה לשון: דימויים ומטאפורות.
3. אנלוגיה ישרה וניגודית: בין הזלזל והמשורר לאורך השיר הדומה והשונה בינהם.
אנלוגיה ניגודית בין עונות השנה: סתיו בניגוד לחורף בניגוד לאביב.
4. האנשה: יחוס תכונות רוחניות ותכונות התנהגות אנושית לגורמים שאינם אנושים
לדוגמא : "ירגז הסער" "העלים נפלו חללים"
5. מוטיב המוות, חוזר בכל בתי השיר ומתפתח בהדרגה מבית לבית עד לשיא בבית האחרון.
בבית הראשון מתואר מצב של תנומה, שינה של המשורר והזלזל. לאחר קריאת השיר כולו מובן, כי משמעות התנומה כאן היא מוות. בבית השני מתואר הזלזל והצמח כולו בלבד. המוות מתואר בו על ידי המילה חללים, המוסבת על העלים.
בבית השלישי מתואר רק המשורר, כשיש לו משאלת מוות על ידי התאבדות –לרוצץ את ראשו בקיר.
בבית הרביעי נמצא המשורר במצב של מוות רוחני גמור, חסר כל תקווה לחיים מחודשים – שרביט קרח מכל וכל. כוונת המשורר בתאור כאן למות התהליך היוצר אצלו, ואומנם, יש לכך סימוכין בביוגרפיה שלו.
כתיבת תגובה