שחר אבקשך הוא שיר קודש מסוג רשות.
ישנם רשויות מסוגים שונים. הרשות היא בקשת רשות מהחזן לשאת דברים לפני התיבה. בשירת הקודש קיימים סוגים שונים של פיוטים ולהם תפקידים בתפילה הנקראים "יעוד ליטורגי". הסוגים של השירים רבים. הרשות היא רשות לנשמת, משום שהיא נאמרת לפני תפילת "נשמת כל חי" שהיא תפילת שחרית בשבת וביום טוב. התפילה היא תפילת הלל והודיה לה', הנעלה מעל כל שבח ותהילה.
| שחר אבקשך / רשב"ג שַׁחַר אֲבַקֶּשְׁךָ צוּרִי וּמִשְׂגַּבִּי אֶעְרֹךְ לְפָנֶיךָ שַׁחְרִי וְגַם עַרְבִּי לִפְנֵי גְדֻלָּתְךָ אֶעְמֹד וְאֶבָּהֵל כִּי עֵינְךָ תִּרְאֶה כָל מַחְשְׁבוֹת לִבִּי מַה זֶּה אֲשֶׁר יוּכַל הַלֵּב וְהַלָּשׁוֹן לַעְשׂוֹת וּמַה כֹּחַ רוּחִי בְּתוֹךְ קִרְבִּי הִנֵּה לְךָ תִּיטַב זִמְרַת אֱנוֹשׁ עַל כֵּן אוֹדְךָ בְּעוֹד תִּהְיֶה נִשְׁמַת אֱלֹהַּ בִּי | שירת הקודש היא הקדומה ביותר מבחינת נושאיה: יחסים בין אדם לאלוהיו. מבחינת מבנה, חריזה ומשקל יש זהות בכל שירת ימי הביניים. הבית האחרון מקשר את השיר לסוג הרשות- מופיעה בו סוג הרשות: "אודך בעוד תהיה נשמת אלוה בי!". בית 1פנייה לקב"ה. הפתיחה במילה " מקשרת את הפיוט לתפילת שחרית. הדובר פונה לאל ומכנה אותו במטאפורה "צורי ומשגבי"- כינויים שהם שיבוצים מקראים מספר תהלים המדגישים את יחס הדובר לאל כגדול, נשגב, חזק, וכל מבטחו מושם באל. הוא עורך לפני האל את תפילותיו גם שחרית וגם ערבית. בית 2הדובר עומד נפעם ונרגש. המילה "אבהל" מראה את רגשותיו החזקים, נבהל= נפעם. הוא נבהל משום שכל מסתרי לבו של האדם גלויים לפני האל- הסבר לרגשות הדובר. "עינך תראה כל מחשבות לבי"- מטאפורה שמראה שהכול גלוי בפני האל. ישנה האנשה של אלוהים. בית 3הדובר שואל מה הוא יכול לעשות בעזרת הלב והלשון, כלומר במגבלות הגופניות שיש לו בתור בן אדם פשוט. הפסיחה מדגישה את המילה "לעשות"- העשייה שהאדם לא יכול לעשות. המשך השאלה, מה הכוחות הרוחניים שיש לו בתוכו כדי להתקרב לאל- שאלה רטורית. בית 4תפארת הסיום. הדובר מוצא פתרון ודרך לקרבה לאל וזאת בעזרת "זמרת אנוש"- התפילות והשירה. האדם יכול להודות ולהתקרב לאלוהים כל עוד הוא חי על פני האדמה- כל עוד קיימת בו "נשמת אלוה". הקשר של אלוהים לאדם נמצא בתוך האדם- הנשמה. הקרבה נעשית ע"י התפילה. "אודך"- הודיה. ישנה פסיחה המדגישה את המילה "אודך". |
השיר יוצר פרדוקס של יכולת האדם לשיר שיר הלל ושבח לבורא, למרות שהוא מוגבל כדבריו מבחנת הלב והלשון, וזאת כתוצאה מהאחדות הקיימת בין אדם ואלוהים בעצם העובדה שהנשמה שהיא חלק מאלוהים- מופקדת בידי האדם, ובסופו של האדם, הוא מחזיר אותה לאלוהים. "על כך אודך"- על כן יש ביכולת האדם להתפלל ולהודות לאל.
התפילה "נשמת כל חי" משובצת לאורך כל השיר, כלומר הקשר בין הפיוט לתפילה הוא לא רק בנושא השיר והתפילה, אלא גם מילולית כאשר הרבה מילים מן התפילה, משובצות בשיר: "נשמת" שמסיימת את השיר, פותחת את התפילה. "יערוך", "גדול", "לשון", "להודות", "רוח".
האווירה בשיר היא של מתח וקדושה. המתח נוצר מתסכול של האדם העומד מול הבורא בהרגשת קדושה ומבקש להודות לו על שהוא נתן בו את נשמתו ובאמצעות "נשמת אלוה" הקיימת בו הוא מצליח להתפלל "זמרת אנוש" ולעמוד בפני האל בתחושת שלמות.
אמצעים אמנותיים
שיבוצים:מספר תהלים ומתפילת "נשמת כל חי".
המצלול בשיר: יש שני צלילים דומיננטיים "בי" ו"בך" המדגישים את הקשר בין הדובר לאל.
צימודים: "שחר"- שחרית", "מה"- "מה" (צימוד מלא).
אמצעי חיצוני- אקרוסטיכון המדגיש את שמו של מחבר הפיוט המרכיבות את האותיות הראשונות בבתים: "שלמה".
כתיבת תגובה