שמות פרק ב'

פרק ב' הוא סיפור המשך של פרק א', בפרק זה אנו נחשפים לסיפור הצלתו של משה. כזכור, בפרק א' פרעה גזר את הגזרה הקשה: "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו"

 פסוקים 1-10: באותם ימים, עמרם לקח לאישה את יוכבד. יוכבד ילדה בן, ראתה שהוא יפה ובריא והסתירה אותו שלושה חודשים ("וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלֹשָׁה יְרָחִים") כדי למנוע את השלכתו ליאור. לאחר כשלושה חודשים, לא יכלה עוד להסתיר את התינוק, לכן הכינה עבורו תיבת גמא עם חימר וזפת, שמה בה את התינוק ושמה אותו בין צמחי הסוף שעל שפת היאור. ("וַתִּקַּח-לוֹ תֵּבַת גֹּמֶא, וַתַּחְמְרָה בַחֵמָר וּבַזָּפֶת; וַתָּשֶׂם בָּהּ אֶת-הַיֶּלֶד, וַתָּשֶׂם בַּסּוּף עַל-שְׂפַת הַיְאֹר") עשיית התיבה היא עניין חשוב מאוד שכן באמצעותו משה ניצל, לכן סיפור עשיית התיבה מובא בפרק באריכות.
אחותו של משה, מרים, התייצבה מרחוק בכדי ולעזור לו במידת הצורך. בת פרעה הלכה להתרחץ ביאור עם נערותיה, ראתה את התיבה בתוך הסוף ושלח את אחת השפחות שלה כדי לקחת אותו. כשראתה בתוך התיבה ילד בוכה, הבינה שהוא מילדי העברים שנידונו למוות על פי פקודת אביה פרעה.
מרים מגיעה לבת פרעה ומציעה לה שתביא אישה עברייה בכדי להניק את התינוק (בלי לגלות לה על היותה אחותו של התינוק). :"האלך וקראתי לך אישה מיינקת מן העבריות ותיניק לך את הילד.."

בת פרעה נענית בחיוב להצעה ולאחר מכן מרים הביאה את אמה להניק את משה. בת פרעה אמרה ליוכבד שתיקח את משה לביתה ותניק אותו והיא תשלם לה.

בעצם משה ניצל בזכות שלוש נשים: אמו, אחותו ובת פרעה.
משה גדל ואז הביאה יוכבד את משה לבת פרעה שיהיה לה כבן ובת פרעה קראה לו משה "כי מן המים משיתיהו" (משתה אותו מהיאור)
המספר המקראי מתייחס לגיבוריו באמצעות חילופי כינויים, אמו של משה זוכה לארבעה כינויים:

1. "בת לוי" – ייחוס שבטי.
2. "האישה" – לאחר שנישאה, כשהרתה.
3. "אם הילד" – בעיני המספר.
4. "אישה מיינקת מן העבריות" – בעיני בת פרעה נחשבה לשפחה.

באמצעות כינויים אלה המספר המקראי מבטא את היחס שלו לדמויות השונות.

 פסוקים 11-12: משה גדל בבית המלך פרעה, כשהתבגר נודע לו על היותו שייך לבני ישראל. משה לראות את אחיו בני-ישראל שהיו משועבדים למצרים, ראה את סבלם וראה איש מצרי מכה איש עברי ("וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי, מַכֶּה אִישׁ-עִבְרִי מֵאֶחָיו"). משה בדק שאין איש מסביבו המית את המצרי וקבר אותו בחול.

על פי הרמב"ם- הפוגע בעברי מצווים כל ישראל להציל את המוכה במחיר הריגתו של המכה.

כבר כאן מתגלות על משה תכונות רבות: אומץ לב, כושר ביצוע, מהירות החלטה והזדהות עם הצד החלש – העם שלו.

 פסוקים 13-14: ביום השני ראה משה 2 אנשים עברים מתקוטטים ("וְהִנֵּה שְׁנֵי-אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים") והעיר לרשע מביניהם מדוע הוא מכה את חברו. הוא ענה לו מי אתה שתהיה שר ושופט בינינו. האם אתה רוצה להרוג אותי כמו שהרגת את המצרי? משה נבהל מאוד כי הבין שהדבר נודע.
פרעה שמע על הדבר הזה, וביקש להרוג את משה.

 פסוקים 15-17: משה ברח מפני פרעה וישב בארץ מדין ליד הבאר ("וַיִּבְרַח מֹשֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה, וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ-מִדְיָן"). לכהן מדין היו שבע בנות שבאו למלא מים בבאר בכדי להשקות את הצאן של אביהן. משה ראה שרועים באו וגירשו אותן ואז משה הושיע אותן והשקה את הצאן שלהן.
בנות כהן מדין באו אל רעואל אביהן וסיפרו לו שאיש מצרי הושיע אותן מיד הרועים והשקה את צאנן (הן חשבו שמשה מצרי). רעואל אמר להן להזמין את האיש לאכול איתם. משה בא וסעד איתם ואז רעואל נתן לו את בתו ציפורה לאישה. למשה ולציפורה נולד בן וקראו לו גרשום כ "גר הייתי בארץ נוכרייה" – משה היה גר בארץ מדין ולכן קרא לבנו גרשום. כעבור זמן מה, פרעה מת ואז בני-ישראל צעקו לאלוהים שיעזור להם מהעבודה הקשה במצרים. אלוהים שמע את צעקתם, זכר את הברית שלו עם אברהם, יצחק, ויעקב, שם לב למצבם הקשה והחליט מה לעשות.

 מוטיב התיבה- התיבה שמצילה בסיפורינו את משה מופיעה גם בסיפורו של נוח, כפי שהתיבה הצילה את משה ומשה הוא זה שהביא את בני ישראל מעבדות לחירות, כך גם נוח הציל באמצעות התיבה את דור המבול. המשותף לשני הסיפורים הוא שעל סף השמדתם של בני ישראל, האמצעי שמציל אותם הינו התיבה.