תקדים

כאשר מובאת סוגיה בפני בית המשפט לפסיקה 2 פנים:

1.     קביעת הנורמה האינדיווידואלית כלפי שני הצדדים בסכסוך כלומר זה מחייב את שניהם מעכשיו והלאה(נקרא מעשה בית דין)

2.     בוחן את תוקפו של גזר הדין ביחס לצדדים אחרים – כלומר מעבר לצדדים באותו משפט, בדיקה האם הנורמות שנקבעו במהלך הפסיקה הן נורמות כלליות שיחייבו צדדים אחרים במקרים אחרים.

לפסק הדין יש שני מרכיבים:
א.  רציו – כאשר הכוונה בלטינית ביסוס הגיוני, פה הכוונה לעיקר ההחלטה, הכוונה לניתוח המשפטי הרלוונטי והמדויק והנימוק המשפטי הישיר המתייחס לעובדות הספציפיות והמביא לתוצאה משפטית, כלומר בעזרתו הגענו לפסק הדין.
ב.                                                               אוביטר- בלטינית אמירת אגב, כל הדיבורים מסביב כל מה שאינו בפסק הדין ואינו קשור ישירות למקרה או לא הכרחי כדי להגיע לפסק הדין.

מבחינת התקדים החלק המחייב הוא הרציו.

 מהו תקדים?

כאשר שופט דן במשפט מסוים ונטענת טענה בקשר לסוגיה מסוימת שעולה בדיון – יש תקדים משפטי. אם השופט חושב אותו דבר אז אין בעיה אך אם השופט חושב אחרת נוצרת בעיה : סעיף 20 לחוק יסוד השפיטה מדבר על התקדים:

1.     הלכה שנפסקה בביהמ"ש תנחה בית משפט של דרגה רחוקה ממנו.

2.     הלכה שנפסקה בביהמ"ש העליון מחייבת כל בית משפט זולת בית המשפט העליון.

למעשה סעיף א' קובע שבית משפט שלום מונחה ע"י בית משפט מחוזי וע"י העליון ובית המשפט המחוזי מונחה ע"י בית משפט עליון. יש התנגשות בין שני אינטרסים חשובים: אינטרס הוודאות ואינטרס ההתחדשות.כשהמחוקק קובע שפסיקה של תקדים מחייב ומנחה זה דוחף לכיוון של וודאות, כלומר אם יש תקדים מסוים ונקבע שהוא מחייב בסוגיה לא ברורה, אפשר להתייחס לפסיקה זאת כאילו ישנה כבר קביעה ולכן זה דוחף לכיוון שהתקדימים יקבעו וינחו. מצד שני יש אינטרס של התחדשות אם למשל יש מקרה שקביעה מסוימת הייתה טעות ניתן לתקנה וכך לחדש תקדים כזה או אחר. בסעיף 20 – יש איזון בין האינטרסים, כלומר לתקדים יש משקל ברמה מסוימת הוא מנחה וברמה אחרת הוא מחייב. ולכן יש את הסולם בו כל אחד כפוף לשני ורק העליון מחייב את כולם. הבעיה העיקרית היא שבפועל צריך לחלץ את הרציו לפי עובדות המקרה ואין עובדות זהות לשני המשפטים והחוכמה היא לחלץ את אותן עובדות רלוונטיות למשפט הנוכחי. יש מה שנקרא לעשות אבחון: טענה שעובדות המקרה הזה הם שונות מעובדות התקדים ולכן יכול להיות כמו במקרה הנוכחי, וכל אחד יכול להחליט מה הן אותם עובדות רלוונטיות ומה לא. לדוגמא: דון-היו נגד סטיבנסון : אישה הזמינה את חברתה לשתות משקה במסעדה, כאשר החברה מזגה את המשקה יצא מהבקבוק חילזון רקוב. החברה נתקפה בגועל ונגרם לה זעזוע נפשי שגרם לה גם לנזקי גוף ממשיים. נשאלת השאלה האם היא זכאית לפיצויים,וממי? בית המשפט החליט שאכן נגרמו לאישה נזקים ומגיע לה פיצויים, אך בעל המסעדה לא אשם מכיוון שאין חוזה ביניהם, כי החברה היא זו ששילמה על המשקה. כלפי היצרן באותו זמן לא היה חוק אחריות על מוצרים. בית המשפט קבע בפסק הדין שכל אדם חב חובת זהירות כלפי רעהו, אם ניתן לצפות שרעהו עלול להיפגע ממעשהו הבלתי זהיר ולכן חייב את היצרן לשלם פיצויים.

האם ניתן להשליך את מקרה זה למקרים אחרים, או במילים אחרות האם יוכל מקרה זה להוות תקדים?

1.     נזק גופני לאדם שקנה בגד עקב חומר כימי מסוכן שנשאר על הבגד בתהליך היצור

2.     נזק כלכלי עקב חוות דעת רשלנית של רואה חשבון בדבר מצבה הפיננסי של חברה

במקרים אלו ניתן לומר שפסק הדין מנחה, אולם יכול אחר לטעון שלא-שהתקדים לא היה כללי והיה ספציפי לאותו מקרה.