השסע הלאומי – החברה הערבית

החברה הערבית בישראל

בשנת 1948, ערב הקמת המדינה, חיו בארץ כשני מליון איש, כאשר שני שליש מהם היו ערבים פלסטינים ושליש מהם יהודים. רובם של הפלסטינים וכל היודים חיו באזור שלימים הפך למדינת ישראל. בעקבות גירוש ובריחה של ערבים במהלך המלחמה, נשארו בארץ רק 160,000 ערבים פלסטינים. הם נשארו ללא הגנה פוליטית כלשהי.

הערבים שנשארו בישראל קיבלו אזרחות ישראלית, אך בפועל היחס כלפיהם לא היה שווה., כיוון שהיה ביניהם ובין ארצות ערב קשר של שפה, תרבות, לשון והיסטוריה, אותן ארצות ערב שהיו במלחמה עם ישראל.  הממשל התייחס לערבים בארץ כאל נטע זר שאין להאמין לו ויש לחשוד בו.

את מצבם של הערבים במ"י ניתן לחלק לשנית תקופות:

1. תקופה ראשונה– תקופת הממשל הצבאי 1948-1966: האוכלוסייה הערבית הייתה תחת שלטון צבאי שמטרתו הייתה לחזק את אחיזת המדינה בשטחים בהם קיים רוב ערבי בשנים 1948-1949, לפקח על האוכלוסייה הערבית ואף למנוע התארגנויות לאומיות מצידה. זכותם של הערבים לנוע במדינה בחופשיות, וכן זכויות אחרות נפגעות במהלך תקופה זו. המיעוט הערבי היה הססני, חסר בטחון עצמי, ולא דרש להכיר בו כמיעוט לאומי. בנוסף, חל איסור על התארגנות פוליטית מצד הערבים.

2. תקופה שנייה– ביטול הממשל הצבאי 1966- היום: ביטולו של הממשל הצבאי משמעו ביטול האיסורים שחלו על ערביי ישראל. כמו כן ביטחונם העצמי והמודעות הלאומית שלהם עלו.

בתקופה זו חל שינוי בהתארגנות הפוליטית והחברתית של ערביי ישראל, וכן עלתה רמת ההשתתפות הפוליטית של האזרחים הערבים.

מאפייני האוכלוסייה הערבית

דמוגרפיה- בסוף שנות ה- 90 כ- 18% מכלל אזרחי המדינה הם ערבים ישראלים. האוכלוסייה הערבית צעירה יותר מהאוכלוסייה היהודית. מתוך 112 יישובים בישראל (בעלי 5,000 תושבים ויותר) 41 הם יישובים ערביים. בחלק מהאזורים קיים רוב ערבי כגון: ואדי ערה סכנין, ומג'ד אל כרום. קיימות גם ערים מעורבות כגון: יפו, חיפה, רמלה ולוד.

עיצוב חיי התרבות והתשתית להתארגנותם הפוליטית נבעו מהגידול הרב באוכלוסיה הערבית ומדרך התפתחות היישובים הערבים. שינויים אלו גרמו לניסיון להקים תשתיות עצמאיות מצד הערבים ולהתארגנות פוליטית ערבית- יהודית או ערבית בלבד.

פיצול גיאוגרפי ומבנה דתי- ערביי ישראל מתגוררים בשלושה אזורים עיקריים בארץ:

60%- איזור הגליל.

20%- שפלת החוף.

10%- נגב דרומי (איזור ב"ש).

10%- ערים מעורבות (עכו, יפו, רמלה, לוד וחיפה).

הם מתחלקים לשלוש דתות עיקריות:

המוסלמים- מהווים כ- 75% מהאוכלוסייה הערבית וגרים ברוב היישובים הערביים בכל האזורים.

הנוצרים- מהווים כ- 14% מהאוכלוסייה הערבית וגרים בעיקר בגליל ובצפון הארץ.

הדרוזים- מהווים כ- 11% מהאוכלוסייה הערבית וגרים בעיקר בגליל ובצפון הארץ.

מודרניזציה- האוכלוסייה הערבית שנשארה במדינה אחרי הקמתה (ומנתה כ- 160,000 איש) התאפיינה ברמת פיתוח נמוכה ומינימאלית. רמת ההשכלה הנמוכה ואי הארגון ששרר היו תוצאה של חברה מסורתית במישורים החברתי, תרבותי וכלכלי.

במהלך השנים החל תהליך מודרניזציה שהושפע מהחברה היהודית וממדינות אירופה וארה"ב. תהליך זה התאפיין דרך הערכים החברתיים והתרבותיים וכלל שינוי במעמד האישה ובמעמד המשפחה, שיפור בתנאי המחייה והמגורים, נכונות להשקיע בילדים ובחינוכם וכן פתיחות להשכלה גבוהה.

מצב כלכלי ורמת חיים- במהלך השנים חלו שינויים כלכליים בקרב האוכלוסייה הערבית. הפקעת הקרקעות מידי הערבים ומסירתן ליהודים גרמה לבסיס החקלאי עליו נשענה החברה הערבית להתערער. למרות זאת, לא נפתחו אפיקי עבודה חדשים בפני הציבור הערבי שכן המדינה לא עודדה פיתוח של תשתית תעשייתית ביישובים הערביים, דבר שגרם לעובדים ערבים לעבוד בישובים יהודיים. ישנו פער כלכלי בין המגזר היהודי לערבי שנוצר כתוצאה מהתלות של ערביי ישראל ביהודים. הפער הסטטיסטי בין שתי האוכלוסיות נובע גם מכך שהמשפחה הערבית גדולה פי שניים ויותר מהמשפחה היהודית.

התארגנות פוליטית- המצב בו נמצאת האוכלוסייה הערבית בארץ (תחת שלטון יהודי שנמצא בעימות עם שאר העם הפלסטיני) הביא להעמקת מודעותם הפוליטית ונכונותם לתרום לשינוי המצב. דבר זה בא לידי ביטוי בפעילות פוליטית הכוללת הקמת מפלגות ערביות ופעילות פרלמנטארית וחוץ- פרלמנטארית ערה.

הארגון המייצג את המיעוט הערבי ברמה הלאומית הוא "ועדת המעקב העליונה לענייני אזרחים ערבים" שהחלה לפעול באמצע שנות ה- 70 ושיאה היה ב"יום השוויון" בו הוכרז בשנת 1987 על שביתה כללית שמטרתה הייתה להדגיש את הדרישה של כלל הערבים לשוויון מלא. שביתה נוספת באותה שנה שכונתה "יום השלום" הייתה למטרת תמיכה בהקמת מדינה פלסטינית בגדה המערבית וברצועת עזה.

שלטון מקומי- עם הקמת המדינה, שותקו רשויות השלטון המקומי שהיו קודם לכן, ולכן היקפו של השלטון המקומי הערבי היה מצומצם מאוד. עיקר הציבור הערבי התגורר בכפרים להם אין תוקף של רשות מקומית והמשטר בהם התבסס על מנהיגות מסורתית של חמולות בכפר והקשר שלהן עם המושל הצבאי ורשויות השלטון שדאגו לרווחת תושבי הישובים הללו.

ההחלטה לגבי קביעת המעמד המוניציפאלי של היישובים הללו הייתה בידי שר הפנים.

קביעת המעמד התקבלה בהתייעצות עם הממונה על המחוז והתיימרה לשפר את רמת החיים ביישובים הערביים. לכן, בין השנים 1950- 1966 "הוחיו" רשויות מקומיות ערביות שהיו קיימות עוד לפני קום המדינה (שפרעם ונצרת לדוגמא) והוקמו עוד 35 חדשות.

הרשויות הללו התמודדו עם הבידוד שהיה על האוכלוסייה הערבית שחיה כאמור תחת ממשל צבאי. לפעמים היו היתקלויות בין הרשות המקומית שנבחרה ובין החמולות ששלטו במקום לפני בחירתן, דבר שיצר מתיחות רבה.

כיום, לצד ישובים עירוניים ערביים, ניתן למצוא ישובים תחת מועצות אזוריות ומקומיות, ואף מספר יישובים שאינם מוכרים ע"י המדינה ומכונים "כפרים בלתי מוכרים".

הגורמים המשפיעים על תהליכי השינוי בחברה הערבית

שלושה מעגלים של גורמים מרכזיים משפיעים על התפתחות החברה הערבית בארץ:

1. המעגל הפנים חברתי- מעגל זה קשור להתפתחות הפנימית שנעשית בקרב הערבים הקשורה בתהליכים כמו דמוקרטיזציה, מעמד החמולה, המשפחה, מעמד האישה, יחסי עדות ורמת הפיתוח. במהלך השנים התרחשו שינויים ביחד לחברה הערבית המסורתית בהשפעת המודרניזציה. שינויים אלה משפיעים על התנהגותם הפוליטית, המתבטאת בתהליכי דמוקרטיזציה והסתמכות על שיקולים אישיים ולא של החמולה.

2. המעגל הפלסטיני- מעגל זה קשור לנושאים הנוגעים לבעיה הפלסטינית והשפעתה על הפעילות הפוליטית הערבית בארץ. מעגל זה כולל ניסיון התערבות של גורמים פלסטינים  הנמצאים בשטחים ובחו"ל להשפיע על הפוליטיקה הערבית בארץ.

3. המעגל הישראלי- מעל זה קשור לנושאים הנוגעים לקשר בין מ"י לאזרחיה הערבים. קשר זה בא לידי ביטוי בצורה דו כיוונית, גם במדיניות של ישראל בנוגע לאוכלוסייה הערבית וגם ביחס של האוכלוסייה הערבית כלפי המדינה ואופייה הציוני- יהודי. מאז הקמתה, המדינה דאגה יותר לאוכלוסייה היהודית שלמענה היא הוקמה, והשאירה בעמדת נחיתות את האוכלוסייה הערבית.

כאמור, בקרב הערבים חלים תהליכי שינוי בתחומים רבים, אך הם תלויים במידת הנכונות של המדינה להשקיע במגזר הערבי ובפיתוח יישוביו.


תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *