פתח תקווה, "אם המושבות" , נוסדה ב-1878, בחבל ארץ שומם על שפת הירקון, שהיה נגוע במלריה אשר מקורה בביצות של גדות הירקון. שמה של פתח תקווה ניתן לה מהפסוק מספר הושע ב', י"ז: "ונתתי לה כרמיה משם ואת עמק עכור לפתח-תקווה". שלושה יצאו מירושלים ליסד את המושב הראשונה, פתח תקווה: יואל משה סלומון, יהושע שטמפפר ודוד גוטמן. הם רכשו חלקת אדמה קטנה והחלו לעבד אותה במרץ, העונה החקלאית הראשונה הייתה מוצלחת, דבר שעשה רושם רב והגדיל את מספר המבקשים להצטרף.
בעקבות ההצלחות הראשונות, רכשו חלקה נוספת, גדולה יותר מקודמתה ובה התיישבה קבוצה חדשה של מתיישבים. אך תוך חודשיים החלו פוקדים אסונות. אחדים נתקפו במחלות שמקורן במי הביצות ורבים מתו בעקבותןף בנוסף לכל אלה התחוללו סערות ושטפונות שהרסו את הבתים של המתיישבים, כך בעצם נכשל הניסיון ההתיישבותי הראשון של פתח-תקווה. חלק מהאנשים חזרו לירושלים, מעט מאוד שהתעקשו נשארו, אולם לבסוף אף הם נטשו את פתח-תקווה ב-1881.
כעבור פחות משנתיים ב-1882, חזרו חלק מהמתיישבים לפתח-תקווה יחד עם עולים בני העלייה השנייה וחידשו את היישוב.
הם הקימו את מושבתם החדשה על אדמת יהודיה שהייתה מרוחקת מהביצות הנגועות. מ-1888 החל הברון רוטשילד לתמוך באיכרים ועזר בייבוש הביצות. רוטשילד אף פיתח את פתח-תקווה כענף חקלאי יחיד והקים בו יקב, בתחילת שנות ה-20 פותחו גם מטעי שקדים והדרים שתפסו בסופו של דבר את מקומו של היקב.
הפועלים בפתח-תקווה ייסדו את ה"פועל הצעיר" ב-1905 ואת "אחדות העבודה".
ב-1913 מנתה פתח-תקווה כ-3,000 נפש והיא הייתה המושבה הגדולה בארץ. הגידול המואץ של אוכלוסיית פתח-תקווה הביאה לבניית בתי קומות למגורים, דבר ששינה את המושבה והכניס לה אופי עירוני. ב-1937 הוענק לפתח-תקווה מעמד של עיר.
האבות המייסדים של פתח-תקווה:
זרח ברנט (1936-1843)
נולד ברוסיה. עם עלייתו לארץ ישראל הצטרף ברנט אל יואל משה סלומון וחבריו והחבורה קנתה את שטח האדמה הראשון כדי לייסד את פתח-תקוה. אשתו של ברנט סירבה ללכת אחריו למקום הנידח הזה ודרשה גט מבעלה, אבל הרב סלנט פסק שעל האשה ללכת אחרי בעלה. ברנט בנה את בית האבן הראשון במושבה (לימים, רחוב שטמפר פינת רחוב בר-כוכבא) והיה אחד מעסקניה הציבורים המובילים.
דוד מאיר גוטמן (1827-1894)
נולד בהונגריה. הוא היה עשיר, מכובד וחביב על הבריות, שמו הלך לפניו בתור מוהל. גוטמן נמנה עם מייסדי "החברה ליישוב ארץ ישראל" ועם בוני השכונות הראשונות מחוץ לחומות העיר העתיקה בירושלים, ואף מימן את רכישתן של קרקעות רבות באמבלס וביהודייה. דוד מאיר גוטמן עמד בראש הוועד של פתח-תקוה, אבל סופו שהלך לעולמו בעוני ובחוסר כול.
עסקן גדול, רב פעלים, בר לבב, נקי כפיים, איש אמונים וישר דרך. נפטר בשנת תרנ"ד ונקבר בירושלים. בן 67 היה במותו.
יואל משה סלומון (1838-1912)
נולד בירושלים והקים בה בית דפוס שבו הדפיס את העיתון העברי הראשון, "הלבנון", ואחר-כך את העיתון "יהודה וירושלים", שבו קרא להתיישבות חקלאית בארץ-ישראל. ב – 1878 יצא סלומון עם קבוצה קטנה של ירושלמים והניח את היסוד למושבה פתח-תקוה.
יואל משה סלומון האמין באמונה שלמה, שיהודי ירושלים צריכים להיות הראשונים לישוב החקלאי בארץ ישראל. הוא היה בטוח, ששנת תרל"ז (1877) היא האחרונה לחיי בטלה ושמכאן ואילך תתחיל פעולה מהירה להגשמת מאוויו – יסוד מושבה חקלאית.
נבואתו נתקיימה: בשנת תרל"ח הונח היסוד למושבה פתח-תקוה, שהוא עצמו היה מראשי מיסדיה. אחרי יסוד המושבה חדל סלומון להוציא את עתונו והתמסר בגופו ובנפשו ליצירת המושבה הראשונה. סלומון היה לא רק הוגה גדול אלא גם מגשים גדול. נפטר בתרע"ג 1913 ונקבר בירושלים, בן 73 היה במותו.
יהודה ראב (1858-1948)
נולד בהונגריה. מנעוריו עסק ראב בחקלאות ומילדותו חונך לאהבת ארץ-ישראל. זמן קצר לאחר שעלה ארצה עם הוריו, הצטרף יהודה ראב למייסדי פתח-תקוה, ואף חרש את התלם הראשון במושבה. יהודה ראב, בנו של אליעזר ראב, היה השומר הראשון במושבה, עסק בעבודה ציבורית ופרסם מאמרים מקצועיים בתחום החקלאות.
יהושע שטמפפר (1852-1948)
נולד בהונגריה. את חיבת ציון רכש שטמפפר בביתו הכפרי של דודו, אליעזר ראב. בשנת תרכ"ט (1869) עלה יהושע שטמפפר לארץ-ישראל ברגל וזמן קצר לאחר מכן הצטרף למייסדיה של אם המושבות. הוא הצטיין בתושייה ובדבקות במטרה ומילא שליחויות חשובות בשם פתח-תקוה בארץ ובחוץ לארץ. שטמפפר היה גורם ממתן בחיכוכים שנתגלעו בפתח-תקוה בין דתיים לחילונים ובין צעירים לזקנים.
יהושע, כיהודי מאמין ודתי, חינך את המושבה ברוח האמונה והדת, אולם כשדרושהיה להגן בנשק ביד על כבוד המושבה וקניניה לא נמנע לעשות זאת גם בשבת. שטמפפר ניצח על ביצוע חפירת הבאר הראשונה, שנקראה על שמו, ועל עבודות אחרות.
נמנה בין מייסדי "פרדס", ויד לו גם בהכנסת ספר האחוזות בפתח-תקווה. היה מזכיר המושבה עד יום מותו.
כתיבת תגובה